דילמה מוסרית

הייתי שמחה לעלות שאלה שיש לה אולי גוון פילוסופי אבל אני מניחה שהיא אולי מעסיקה גם אחרים. הבאת ילדים לעולם- נשמע כמו משימה וסוג של תהליך חניכה שכל אדם אמור לעבור- כאילו זו תשוקה טבעית שנולדים איתה- ואם אין אותה אז משהו כנראה לא בסדר ומסמנים את האדם (שהוא בד"כ גם אשה...) כבעייתי. לפעמים זה נכון. אם אשה (כלשהי... נניח- השכנה שלי...) סובלת מדכאון קשה שמחבל בתחושת הרצף של החיים עד מחשבות אינטנסיביות על התאבדות- למה לנסות לשכנע אותה שהילדים יתנו לה את תחושת המלאות הזו שחסרה לה? זה סוג של מעגל קסמים- אתה בדכאון ומבין שזה לא אחראי להביא ילדים לעולם- ואז יש ריקנות נלווית- כי הטענה היא שבלי ילדים אין שמחה. אני מרגישה שזה בלתי אחראי יהיה מצידי להביא ילדים כשיש לי מחשבות בלתי פוסקות כאלו משום שאסור שילדים יהוו איזה גלגל הצלה מפני ריקנות- זה לא הוגן, ואע"פ שלסביבה נדמה שאני אהיה אמא מדהימה. אני לא אוכל להבטיח לילדי יציבות למרות שנדמה לי שיש לי יכולת אמהית טובה. יש פה הימור שנראה לי לא הוגן ובאופן כללי הרבה אנשים שהביאו ילדים לעולם כדי למלא ריקנות ואת התוצאות ניתן לראות לפעמים. אני לא אהמר על יצור חי כשברור לי שכוחותי להחזיק את עצמי דלים. אז מה אני מבקשת בעצם? אולי לשחרר אותי מהאשמה הזו שלא הבאתי ילדים לעולם ואני גם לא אביא כנראה, ולא שילמתי את המס החברתי הזה שנותן לך כרטיס כניסה לחברה האנושית. פשוט לומר לי: זה בסדר שלא הבאת ילדים, זה היה אקט מוסרי מוערך, הגנת על על צאצאים שעדיין לא נולדו. כל הכבוד לך.

שלום יערה, החברה הישראלית בולטת במרכזיות שהיא מייחסת למשפחה כערך עליון בעל חשיבות אישית ולאומית. נראה כי למרות ההתפתחות הטכנולוגית והמדעית-רפואית המואצת, אנחנו עדיין חברה סטריאוטיפית, המתקשה לקבל נשיות ללא ילדים. מרביתנו מסרבים לראות את האישה כממומשת ושלמה כל עוד לא הרתה וילדה. מסיבה זו, נשים כמוך, שבחרו לוותר על רעיון ההולדה, הופכות מטרה לחיצי ביקורת, לניסיונות שכנוע, ולהאשמות בכפירה באחד הערכים המקודשים בתרבות שלנו. יש הרבה צדק בדברייך. ההחלטה להתמסר לגידולו וטיפוחו של ילד קטן, מוטב שתעשה מתוך נינוחות ושלמות, אל תוך מציאות משפחתית מאפשרת, וכהשלמה טבעית לכל ההישגים שקדמו לבואו. נשים הבוחרות שלא ללדת פגיעות לעיתים קרובות לתחושות של ספק, אשמה וחוסר ביטחון בסוגיות של יכולת, זהות וערך. אני חושבת שבדברייך ניתן לחוש בכל אלה. הרצון הכמעט מיידי שהתעורר בי מול מילותייך, היה לפשוט מעלייך את תחושת האשמה הכבדה הזו, את הצורך להצטדק, להסביר, ולהתדפק על אותה דלת כניסה דמיונית, שבחוויה שלך נשארת חתומה. אני חושבת שיש הרבה נתיבים אל האושר, השלווה והשלמות, וכל אדם רשאי לסלול אותם לעצמו כראות עיניו. מאחלת לך שתדעי ליהנות מכל ה'יש' בחייך, ליאת

תודה רבה ליאת על תשובתך החמה והחכמה, ועל כרטיס הכניסה... בכל זאת האג'נדה הזו שבלי ילדים אין שמחה מחלחלת אל מתחת ההכרה ואז אין לי באמת מושג אם השתילו את התודעה הזאת בתוכי או שזה משהו שנובע מבפנים ואני"מתכחשת לו". כשאומרים לך משפטים כמו: "עד שלא תלדי לא תוכלי לדעת"- אני באמת תוהה אם לא פיספסתי חלק משמעותי במימוש הפוטנציאל שלי ואני בייחוד מבולבלת משום שאני נהדרת עבור ילדים של אחרים וכולם כמובן רואים אותי אמא בפוטנציה ומופתעים לשמוע שלא. והבחירה לא להביא ילדים היא בגלל העניין המוסרי שבדבר. ילד לא אמור להיות פרוזק של אף אחד- ואולי אני דורשת מעצמי שלמות אבל אני לא מוכנה להסתכן למקרה שאולי זה לא יעבוד כי ילד הוא לא כלי. אין ליגיטימציה חברתית לויתור הזה שמקבל אפילו תווית של סטייה ממש וזה מסר נורא קשה ולא הוגן.