ילד בן 3 מכה, דוחף וצועק

ילדי בן 3, ילד רגוע בדרך-כלל. לאחרונה (בערך בחודש האחרון) הוא התחיל להכות אותי, לדחוף ולצעוק עלי כל פעם שאני אומרת לו משהו שלא נראה לו, ולאו דווקא הוראות, או שאני עושה משהו שלא נראה לו, למשל, שרה שיר שלא בא לו לשמוע באותו רגע. לפעמים סתם ככה הוא בא ודוחף אותי או מרים יד. אני רוצה לציין שלפעמים ברור לי שהוא מתכוון להכות, אבל לפעמים כשהוא מתוסכל הוא נוטה "לנפנף" בידיים ואולי "בטעות" זה מתפרש כאילו הוא רוצה להכות, אכל אני לא בטוחה בזה. אני כמובן לא מרשה לו, אני אומרת לו בצורה חד-משמעית שבבית שלנו לא מרביצים/צועקים/דוחפים ושאני לא מסכימה לאלימות. אם הוא ממשיך אני קמה והולכת לחדר אחר בבית או למרפסת. ברוב המקרים הוא בוכה ובא אחרי. אני מחכה כמה דקות ומתעלמת מהתפרצויות הזעם שלו. לפעמים הוא מנסה להכות או לדחוף שוב. הוא מבקש "לאמא" ושאקח אותו בידיים, אבל אני אומרת שכרגע לא נעים לי להיות איתו כשהוא מתנהג בצורה כזו ושאני אחליט מתי לקחת אותו בידיים, כשהוא יפסיק להכות ולצעוק. אחרי כמה דקות,כמובן כשאני רואה שהוא נרגע, אני מרימה אותו קצת בידיים. הוא נרגע וחוזר לענייניו. הענין הוא שזה חוזר על עצמו כל הזמן ויש ימים שלמים (כלומר, אחר הצהרים והערב, כי בבוקר הוא בגן) שעוברים עלינו כך, שזו האינטראקציה בינינו. אמנם זה קצת עוזר שאני מתרחקת, אבל הוא מנסה שוב אחרי זמן קצר לבדוק גבולות. גם בגן לדברי הגננת הוא בודק גבולות "בגדר הנורמה". אין לו בעיות התנהגותיות פרט לשיבוש קל בדיבור (חוסר "התארגנות שפתחית" לדברי קלינאית תקשורת שאבחנה אותו). יש לו שפה מאוד עשירה, הבנה אפילו מעבר לגילו, הוא מאוד פיקח אבל ניכר שחוסר ה"שליפה" גורמת לו לתסכול. אנחנו מחכים להתחיל בטיפולים בדיבור (בירוקרטיה של המערכת). שאלתי היא, א', איך עלי לנהוג? העקרון ברור לי, שצריך להציב גבולות במעשים ולא בדיבורים. ב', האם יש מצב שבעיית הדיבור גורמת לו לנהוג כך? זה קורה רק איתי, הוא לא מעיז להתנהג כך בגן כלפי הגננת למשל. כשאני באה לגן הוא מתחיל לעשות שטויות, מציק לילדים אחרים, מטפס על שולחנות ועושה דברים שאסור. ברור לי שזה רק בגללי. אבל מה אני עושה? תודה ויום טוב בה

שלום רב, ילדים בני שלוש, גם ללא קשיי שפה, מתקשים עדיין לשלוט באופן מלא בביטויי הכעס שלהם, והם עלולים להתנהג לעיתים קרובות באופן יצרי, לטוב ולרע. כמובן שהתסכול יכול להתגבר נוכח בעיה אמיתית בתקשורת, ולקבל ביטוי קיצוני יותר מהרגיל. אני מסכימה איתך לגבי האופן בו את נוהגת כאשר הוא משתולל או מרביץ, אך נדמה לי שבמקביל, רצוי לעשות מאמץ לחזק ולתגמל התנהגויות פרו-חברתיות, ולהעניק חמימות, אהבה ותשומת לב רבה דווקא כאשר הוא מתנהג טוב. לפעמים, מבלי שנרגיש ומתוך שפע של כוונות טובות, אנחנו גולשים לעמדה של 'מחנכים נון-סטופ' (אני לא אומרת שזה המצב אצלך, אלא רק מציעה כיוון לבדיקה), מה שמוביל לכך שהילדים 'מקבלים אותנו' בעיקר במצבי קונפליקט. נסי ליזום פעילויות מהנות ומצבי קרבה נעימים איתו, אפילו בצורה מלאכותית בהתחלה, ולהגיב קצת פחות לפרובוקציות ה'רעות' מצידו. לפעמים, מה לעשות, עלינו לנסות וללהטט בין הטיפות, כדי להחזיר את האיזון שהופר. אשמח לשמוע עדכונים בהצלחה ליאת

תודה ליאת, הוצאת לי "את המלים מהמקלדת"... זה בדיוק מה שחששתי מלכתחילה, שאני הופכת להיות מחנכת "נון סטופ" (מה שאני ממש לא אוהבת להיות) וכשהוא רואה אותי הוא כבר נמצא במצב של "היכון". הוא אמנם מקבל ממני המון חיזוקים על התנהגות "טובה" והמון-המון-המון חמימות, אבל תודה שהארת את עיני. תודה על העצות, יום טוב, אמא