ילד מפחד?

יש לי ילד בן 4 ושלושה חודשים. הוא בן בכור. בתקופה האחרונה בכל פעם כאשר הוא רואה בטלויזיה בתוכניות הילדים שמישהו הולך לכעוס על הדמות, או שיהיו שאגות (נניח של אריה) או אפילו בבית או אצל חברים - אם יש פתאום צעקות (לא עליו חלילה) הוא מיד מניח ידיים על האוזניים כדי לא לשמוע. אני שואלת אותו מדוע הוא עושה זאת והתשובה היא כי אינו רוצה לשמוע את הצעקות/שאגות וכד'. אציין כי הבית שלנו הוא בית די רועש (מוזיקה, חברים) אבל אין בו צעקות כמעט אף פעם. זו לא בעיית רעשים, כי מוזיקה לדוגמא הוא מבקש תמיד להגביר עוד ועוד ורוקד ומשתולל לצליליה. הוא ילד טוב בצורה יוצאת דופן לחלוטין, ממושמע וצייתן עד כי לפעמים אני ובעלי מודאגים קצת מהקלות בה הוא מקבל מרות... כמעט ומעולם לא צעקנו עליו, והילד הזה מקבל מנות מוגברות ביותר של אהבה (קשה שלא לחבק ולנשק אותו כל הזמן). לפני חמישה חודשים נולדו לנו תאומים. החלטנו לשתף אותו בכל הטיפול בהם וזה די הצליח לנו, כך זה נראה. הוא אוהב ודואג להם בצורה יוצאת דופן. אם אחד מהם בוכה הוא לא יזוז ממנו עד שאני אגיע. ואם הוא משחק איתם ורוצה ללכת, הוא יקרא לי כי הוא לא מסכים שהם יהיו "עזובים". אני מסבירה לו שזה בסדר ולא באחריותו, אבל כנראה שזה משהו באופיו, הדאגנות הזו לכולם. אנחנו מרבים בשבתות להשאיר אותם אצל הסבתות ולהמשיל לטייל איתו כרגיל, וכשאנחנו חוזרים הוא מייד רץ אליהם ללטף ולנשק. שינוי נוסף בחייו הוא שהתחיל בספט' במקביל להולדת התאומים ללכת לגן עירייה. עד כמה שהוא טוען שכיף לו בגן, והוא הולך בשמחה בבוקר, אני יודעת שהסייעת שם די צעקנית. כשאני שואלת אותו על כך הוא אומר לי שזה לא מפריע לו מכיון שכשהיא צועקת הוא הולך לעמוד רחוק ממנה. לדברי הגננת והסייעת, הוא ילד מקסים, מעולם לא היה בעונש, תמיד חוזר עם מדבקות וסוכריות כפרס על התנהגות טובה. האם יש לי דרך לברר את פשר ההתנהגות המטרידה הזו? האם זו התנהגות נורמלית לבני גילו? אני מצטערת על האורך, מחכה להתייחסות, תודה

שלום לימור, הילד החמוד שלך חרד מהמפגש עם התוקפנות, אולי דווקא בשל המוניטין שלו כילד כ"כ טוב ונפלא. חשבי כמה מייאש יכול להיות הרעיון ש"מכאן אפשר רק לרדת". עם לידת התאומים, כאשר הוא מרגיש באופן טבעי קנאה או איום על מעמדו, הוא מפעיל בצורה מסיבית את המנגנון המוכר שעבד בשבילו לא רע עד היום. ילדים "טובים", ממושמעים ומרצים, עלולים להסיק בטעות שאוהבים אותם כל כך *רק* בגלל שמעולם לא הביעו התנגדות או מחאה, וכי התנהגותם הייתה תמיד ללא דופי. כרוניקה כזו עלולה להוביל למעגל קסמים בעייתי, מאחר והחנקה ודיכוי של רגשות שליליים או תוקפנות לאורך זמן, יוצרת תחושת עומס ולחץ אצל הילד. ההצטברות הזו מולידה את החוויה לפיה "אם רק אתן לזה דרור, יהיה כאן פיצוץ מסוכן והרסני", המעוררת, כשלעצמה, חרדה גדולה. כרגע, בנך פוחד מהשאגה שמאיימת לפרוץ מתוכו, ממש כמו מזו המאיימת עליו מבחוץ. אחת הדרכים לסייע לו, פרדוכסאלית ככל שתישמע, היא להפחית בהדרגה את ההתפעלות מההתנהגות ה"מופתית", ולעודד באופן מכוון ביטויי אסרטיביות או שובבות מתוך תקווה לאיזון בריא יותר. בברכה ליאת