בן 4 מתווכח ורב על דברים שצריך לעשות

שלום ושנה טובה, בני בן ה-4 ילד מתוק, חכם עם לב רחב שאוהב לעזור ליש לו רגישות מאוד מאוד גבוהה לסובבים אותו. הוא מתנהל בבית מאוד נעים, עד שמבקשים ממנו דברים שהוא צריך לעשות, כמו לשבת לשולחן בארוחת הערב או לשתוף ידיים אחרי שירותים, או לצחצח שיניים וכן הלאה. יש לנו סדר יום מאוד קבוע וידוע גם בבוקר בהתארגנות לגן וגם בערב לקראת השינה, וכל יום הוא מתווכח, אומר על הכל לא רוצה/די/ תעזבו אותי. ניסינו בהרבה דרכים ושיטות לעשות את הדהרים שהוא לא רוצה לעשות: להסביר למה זה חשוב, ל גיד לפעמים צריך לעשות דברים גם בלי שרוצים, כולם עושים, לשחק משחקים כאלה ואחרים ועוד. בסוף הוא כמובן עושה מה שחייבים אבל זה עולה לנו בעצבים, צעקות ובכי. העניין הזה מתרחש כבר יותר משנה ומאוד הייתי רוצה לסיים את זה... אשמח לתובנות ועצות מעשיות

שלום תמי אם תחזרי אל סיפור הילדים המתוק על ה"דובון לא-לא", ודאי תוכלי לזהות את המרכיבים האוניברסליים של הגיל הרך, מרכיבים של מרד, בדיקת גבולות, ראשיתה של זהות נפרדת, עקשנות, אך גם הזדקקות גדולה, חוסר אונים, וצורך עצום בידו המכוונת והמנחמת של המבוגר האחראי. את יודעת, ילדים הם יצורים דעתניים, נהנתניים ואינם ממהרים לציית באופן עיוור או מרצה, מבלי שנזיע ונתאמץ קודם. אני, כמובן, כותבת את הדברים בהומור, אך מתכוונת לומר שחינוך הוא עבודה קשה ועקבית, הכרוכה בפעולות ומעשים (לצד ההסברים). כפי שנכתב כאן הרבה מאד בעבר, ילדים אינם מתרשמים מהסברים ומילים, אלא דווקא מפעולות ומעשים. הם לומדים - מהתבוננות זהירה - שלכל התנהגות יש תוצאה, רצויה או בלתי רצויה, ובהתאם לכך מתנהגים ומתנהלים. כאשר את מבקשת מבנך לעשות משהו שאינו רוצה (ואיזה ילד רוצה להפסיק לשחק כדי לבוא אל השולחן או ללכת לרחוץ ידיים), עלייך לגרום לו להבין (מהתנסות ממשית, לא מדיבורים) שיהיה לו כדאי יותר אם יעשה זאת, ושאם לא יעשה את מה שביקשת תהיה לזה תוצאה פחות רצויה מבחינתו. אני לא מתכוונת לרגע לעונש, אלא לתוצאה טבעית ומיידית של התנהגותו. כך, למשל, אם אינו מגיע אל השולחן, הוא יפסיד את ארוחת הערב איתך ועם אבא, ואת ה"יחד" המשפחתי. אם לא רחץ ידיים אחרי השירותים תוכלי - ללא כעס!!! - להתנצל שאינך מחבקת אותו היום, אלא רק "אוהבת מרחוק", כי זה לא נעים לך. חשוב שהדברים ייעשו ללא כעס, לא (!) ילוו בתוכחות והסברים, אלא רק יוצגו בפשטות שקטה, כתוצאה. כאשר את נוזפת, מתווכחת, מאיימת, או אפילו מענישה, את עלולה לתגמל בבלי דעת את התנהגותו המרדנית. את מתעייפת לפעמים מוותרת, וכך צוברת עוינות ותסכול. ומה שלא פחות חשוב, הילד שלך - ככל הילדים - יוכל לחוש בטוח רק כאשר הוא יבין שיש מעליו (כן, מעליו!) מבוגר אחראי, שאומר מה מותר ואסור מה צריך ומה לא צריך. ילד שמקבל את הרושם שהוא הקובע והמחליט, עלול להרגיש מפוחד ואבוד, ולמתוח את הגבולות רק כדי לעורר את המבוגר ליותר סמכותיות. מזמינה אותך לעיין בין דפי הפורום, ולקרוא עוד על פרקטיקות של הצבת גבולות, כפי שפורטו כאן לאורך השנים. היעזרי במילת החיפוש "גבולות". בהצלחה ושנה טובה ליאת