אגורופוביה

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

30/07/2009 | 01:22 | מאת: פוצי

שלום אני נשוי בן 49 + ילד בן 12 ,סובל מאגורופוביה מעל 10 שנים עם התקפי פאניקה מעל 20 שנה! יש כמובן בעיות של התנהלות רגילה בבית סביב הבעיה שלי כולל תלות באישתי שלא יכולה לעשות כל מיני דברים ,כמובן קשור למרחק שאוכל לקרוא לה במקרה של התקף פאניקה ! לפני שנתיים סיפרתי לבני על הבעייה ,מה שעזר להפיג את הסוד סביב הסיפור, מה שאני מתקשה בו זה שבני יהיה ליידי בזמן התקף ,אני דואג שהוא לא יראה אותי במצב הזה, אתמול חטפתי פאניקה חזקה מאוד אישתי גם הייתה בבית והתקשרתי לחבר של בני שגר בביניין ואמרתי לבני שיילך אליו בני לא הבין למה ,ועצם זה ששלחתי אותו הדליקה לו נורה מה קרה לאבא ??? אישתי אמרה לי שאפילו היא לא שמה לב שמשהו קורה לי (אצלי הייתה קטסטרופה) !!! פעם הייתי איתו לבד בבית והייתי בלחץ ,שיתפתי אותו רק בזה שאני לא מרגיש מי יודע מה אבל לא קורה לי כלום ושלא ידאג כי זה עובר ולא קורה לי כלום . אני משתדל לא להיות איתו לבד העיניין מה נכון ,לשלוח אותו כדי שלא יראה ??? או כיצד לנהוג עם הילד בזמן שיש לי התקף??? תודה מראש

לקריאה נוספת והעמקה
30/07/2009 | 02:23 | מאת: ליאת מנדלבאום

שלום רב, מרבית האנשים הסובלים מהתקפי פאניקה, מתקשים להאמין לפער העצום שבין החוויה הפנימית הבלתי נסבלת, לבין המופע החיצוני שכמעט אינו מסגיר את מה שמתחולל בפנים. נדמה לי שאם בנך כבר יודע על קיומם של ההתקפים, אין צורך לסלקו בזמן התקף, ולהוסיף לעצמך עוד התמודדות. עדיף לפתח גישה הומוריסטית, שתאפשר התנהלות מסתגלת יותר אצל כולכם. צר לי לשמוע שאתה בוחר לסבול שנים רבות כ"כ, בעיקר כאשר היום קיימים טיפולים תרופתיים מצויינים שיכולים להחזיר לך איכות חיים ולהפחית משמעותית מעוצמת הסימפטומים החרדתיים. נמצא שטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בשילוב של טיפול תרופתי ממשפחת ה-SSRI, זו הנוסחא המנצחת. עשית פעם משהו בנידון? ליאת

30/07/2009 | 12:16 | מאת: פוצי

תודה רבה מה קמת בלילה במיוחד בשבילי ? בטח שניסיתי זה כולל ,טיפול פסיכולוגי 3 שנים,טיפול התנהגותי שכלל נסיעות בקבוצה ,הרפיות ושיחות . טיפול בהיפנוזה ,emdr ,הרבה סוגי כדורים כולל ssri ! כרגע אני מטופל ב"אנפרניל" (הרבה שנים) וקסנקס ! הדבר היחידי שלא עשיתי זה טיפול "קוגנטיבי" -יש לי מחשבות אוטומטיות כל כך, שתמיד מופיעות בתחילת התקף ואני זורם עם ה"שטויות" שלי עד לבום !!! זה תמיד לחפש מישהו שנמצא קרוב ויכול ל"הציל" אותי,אני מתקשר בטרוף עד שמוצא מושיע (אם אישתי נמצאת ואני בהתקף אני גם מתקשר לעוד עזרה,כי היא לידי וזה לא הספיק ) די התייאשתי מהמירוץ לטיפולים ,אני מדבר על 20 שנה של ניסיון למציאת פתרון ואכזבות חוזרות. אני אולי מוכן היום לטפל באזעקות שווא האלה ,אבל לא רואה את עצמי מהמקום שבו אני נמצא נוסע או מנסה משהו מפחיד ,רק באמת אם הלימוד על שינוי דרכי מחשבה ישנה לי את הגישה !!! אני לא כל יום חוטף בסה"כ מרגיש סביר מוגן באזור הקרוב אלי תודה שוב

מנהל פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים