גבולות לילדה בת 6

שלום, בתי הבכורה בת השש מזה תקופה ארוכה "מתבכיינת" מכל דבר. לא פעם בכי יכול להגיע לצווחות והתפרצויות של בכי בלתי פוסק. הגננת מצלצלת לפעמים חסרת אונים שהילדה בוכה והיא לא מצליחה להרגיע אותה. כשאני מנסה בטלפון לדבר עם הילדה ולשאול מדוע בוכה היא אומרת שמתגעגעת לאמא או שמבקשת שאבוא מוקדם יותר וגם הייתה פעם שעשה עצמה חולה בכדי שאגיע. בנוסף, יש עניין מאוד מהותי בכל הקשור לצלם אותה. מצד אחד כאדם בוגר אני מבינה את הרצון שלה בפרטיות ועם זאת מדובר באשיו קיצוני בנושא שרק מחמיר . לדוגמא: בגן אם מצלמים את כולם היא ישר מתחילה לצרוח ולברוח, כשאנו מוזמנים ליום הולדת היא מפריעה כאשר רואה מצלמה (גם אם לא ממש מצלמים אותה אלה ילד ליד או את הילד שחוגג....). בגן שעשועים פנתה לאבא שצילם את בנו ושאלה אם צילם אותה. כל עניין הצילום מגיע לצרחות והפרעה לכל הסביבה. איך שהיא רואה מצלמה היא משתוללת. נסינו לומר לה שתמונות זה זיכרון ויהיה לנו עצוב (וגם לה כשתגדל) שלא תראה את התמונות שלה ורגעים שחוותה. נסינו לתת לה לצלם .... העניין רק מקצין. בפגישה עם המנהלת והגננת אמרנו שבגן מצלמים ומעבירים זאת רק להורים... לא עוזר כלום. האם יש תופעה כזו מוכרת? חרדות ממצלמות? גם אם זה רק מתשומת לב ... כיצד ניתן לפעול בנושא . בבית אינה מעסיקה את עצמה (אף פעם לא העסיקה מאז שהייתה קטנה). יש לה חדר משחקים עשיר, פינת יצירה וגם לטלויזיה אין לה סבלנות. אני משקיעה לא מעט בבילויים איתה, ליצור איתה, לשחק איתה. מספיק 2 דקות שאני לא בזווית העין שלה והיא מתחילה להתהלך אחרי. בבית ילדה נוספת בת שלוש שמושפעת לא מעט מההתנהגות של הגדולה ועם זאת כשאני מגיעה לסוף היום לאחר בילוי עם הגדולה אני תשושה ועייפה. היא ילדה מאוד מפותחת רגשית ופקחית. תודה ד

שלום שירה (או ד') אתחיל דווקא מהפחד ממצלמה. אני נוטה להאמין שמאחורי הפחדים המוזרים הללו עומד משהו, איזה הסבר, אולי תקרית או קישור משונה שעשה הילד גם בלי שאנחנו מודעים לכך. ילדים הם מאד קונקרטיים, ויכול להיות שעבורה המילה "צילום" יכולה לקבל פירוש של משהו מאיים, בגלל משהו אחר ששמעה או 'הבינה'. צריך לזכור שילדים בגיל זה מאד מאד פוחדים ממחלות ומוות, ויכול להיות שהיא שמעה, למשל, משהו על סכנות הקרינה של 'צילום' ומחילה זאת על תצלומים תמימים. תהיה הסיבה אשר תהיה, אני מציעה להניח לזה, ולצלם אותה (למען העתיד) רק מרחוק או מבלי שתהיה מודעת לכך. במקביל, רצוי לנסות להבין מה מפחיד שם. לגבי השאר, ואני אומרת זאת גם לטובת הורים אחרים, ילד מפותח רגשית הוא ילד שיודע ויכול לעמוד בתסכולים, שמסוגל לתפקד בהתאם לגילו מבלי לסגת להתנהגויות "ילדיות" יותר. כדי לעזור לבתך להשיג את היעד, חשוב לבחון מה קורה לכם, ההורים, כאשר היא מתחילה "להתבכיין", ולראות מה היא מרוויחה מהתנהגות זו. אם באמצעות הבכי היא אכן משפיעה על סדר היום וגורמת לכם להתנהג כרצונה, אין שום סיבה שהבכי ייפסק. איכשהו, לאור התיאור שלך עד כמה את תשושה בסוף היום, אני מניחה שקיים אצלכם קושי להישאר סמכותיים ועקביים מולה, ולכן ממליצה מאד על הדרכת הורים קצרה שתסייע לכם להשתכלל. תוכלי לקרוא עוד בין דפי הפורום על דרכים מעשיות (בעזרת מילות חיפוש כמו "גבולות", "פינוק" "התבכיינות" וכד'). בהצלחה ליאת