תשומת לב

אני בחורה בת 27 ואשמח לשתף אותך בדבר מה שמציק לי ולשמוע את דעתך כמו כן ממה זה נובע ומה אני יכולה לעשות. שמתי לב כי אני זקוקה כל הזמן ליחס/תשומת לב של אנשים ואם לא אז אני מרגישה דחויה, לא נערצת, שלא רוצים אותי, שנמאסתי על אנשים, ותוהה מה כבר עשיתי. אתן דוגמא: הגיע בחורה חדשה לעבודה אצלנו ויצא לה לדבר איתי מס' פעמים ומאז נראה כאילו התידדנו ונעשינו חברות לעבודה. מטבע הדברים היא הכירה עוד אנשים ולכן יוצא שכעת היא לא מקדישה לי את כל זמנה בכל פעם שהיא רואה אותי אלא היא נגשת גם לאחרים ומדברת ומתיעצת גם איתם כך שכיום אני לא היחידה שהיא מכירה. ברור לי שזה הכי לגיטימי בעולם שהיא תרצה לדבר גם עם אחרים ולהתידד עם עוד אנשים ושזה שהיא לא נגשת ישר אלי כמו בהתחלה לא אומר שהיא פחות אוהבת אותי, דוחה אותי, שנמאס לה ממני או משהו כזה. אך מה לעשות שבחוויה שלי אני מרגישה דחויה, שכאילו נמאס לה ממני, שאני כבר לא מעניינת אותה ולכן אני תוהה מה כבר עשיתי. לכן יוצא שאם לא מתייחסים אלי כל הזמן ולא משתפים אותי, נגשים אלי, מבקשים את החברה שלי- אז אני מרגישה דחויה. עוד דבר שקורה לי זה למשל, אם יש לי חברה שהיא רק שלי ופתאום אותה חברה הכירה חברה נוספת שלי (כי למשל הכרתי בינהם) ואז אותה חברה התידדה עם החברה השניה בזכות זה שאני הכרתי בינהם (גם אם זו היתה הכרות רגעית ופתאומית כי למשל יצא שנפגשנו ברחוב) אז אני מרגישה באסה כי אני רוצה שאותה חברה תהיה רק שלי ושלא תכיר חברות אחרות שלי ותהיה חברה שלהן. כאילו שמפריע לי שהן פתאום חברות אחת של השניה ולא חברות רק שלי. קיצור, נראה לי שהבנת את מה שעובר עלי ואני רוצה ייעוץ מה לעשות בעניין ולדעת ממה זה יכול לנבוע כי זה כבר שנים שאני מרגישה כך- אותה הרגשה רק בגרסאות שונות ואני שמה לב שזה ממש מפריע לי כי גם אם ברציונל אני מבינה שתחושות אלו אינן נכונות אלא רק תחושות סוביקטיביות שלי אין לי ספק שאני משדרת ומקרינה את אלו החוצה ופה אני יכולה לפגוע בעצמי. תודה

מירב היקרה, את מבטאת צורך להיות במוקד תשומת הלב של כל מי שאת נמצאת איתו בקשר וכמו כן ברצונך להיות בלעדית, כלומר האחת והיחידה בחיי חברות. הצורך בבלעדיות מושג עבורנו בילדותנו כאשר אנחנו במוקד תשומת הלב של האם המטפלת (שנות הילדות המוקדמות מאוד) ולאחר מכן אנחנו חוזרים ומנסים להשיג אותו ע"י השגת בלעדיות בקשר זוגי. מתוך התיאור נדמה שאת זקוקה ש"יכילו" אותך כל הזמן ואם הדבר אינו כך את מתמלאת בחרדה וחוסר בטחון. המקור הפסיכולוגי לכך בדרך כלל הוא תחושות נטישה פיזיות אך בעיקר רגשיות מצד דמויות ההורים כאשר ההרגשה היא שההורה בילדות לא סיפק מספיק יחס חם, התחשבות, הבנה והזדהות. או שהטיפול הכולל של ההורה היה לא נכון ולא מתאים לצרכייך כך שנותרת עם תחושת ריקנות פנימית אותה את מנסה להשיג ע"י תשומת לב מתמדת. הייתי ממליצה על פנייה לייעוץ פסיכולוגי להתמודדות עם הבעיה. כל טוב, אילנה.