מנסה להתמודד לקראת גירושין

שלום, אני בן 29 ואשתי צעירה ממני בשנתיים. אנו נשואים כשנה וחצי ובסך הכל אנו יחד קרוב לחמש שנים, כאשר אנו גרים יחד ומנהלים משק בית משותף מהיום הראשון. לא ניתן לומר שמערכת היחסים בינינו סבלה מחוסר בגרות, לא היו משחקים והיינו מחויבים זה לזו מההתחלה. כיוון שהיה ברור לשנינו ולסביבה כי בסופו של דבר נתחתן, הרי שהנישואים היו "המשך טבעי" של היחסים. אני אדם רציני מאוד, ויש האומרים מבוגר לגילי (לא משנה באיזה גיל הייתי תמיד אמרו זאת) ואשתי הרבה יותר צעירה ברוחה. תמיד חשבתי שאנו משלימים זה את זו ושהיא אוהבת את הרצינות שלי. אולם היא רצתה ממני יותר חום ואהבה, לחוות את ההתרגשות של תחילת הקשר. יש לציין שהקשר בינינו התחיל עם 'אקסטרא' ריגוש מכיוון שהיה חופף לסיום קשר קודם שלה... לפני כחודשיים (אמצע ספטמבר) היא פנתה אלי בבקשה להתחיל טיפול זוגי. למותר לציין שהופתעתי מאוד ואף נעלבתי כיוון שלא חשתי במצוקותיה. אולם בסופו של דבר, התחלתי להבין שזה רציני וניגשנו לטיפול. בטיפול היא העלתה את חוסר שביעות הרצון שלה ממני בהקשר של החום והאהבה. היא אמרה שהיא יודעת שאני אוהב אותה, אבל צריכה שאראה זאת. אני כמובן לקחתי עלי את כל האשמה והבטחתי לשנות התנהגותי וכך עשיתי. הספקנו שלוש פגישות יעוץ שבועיות ובשלישית, כבר הייתי ממש מודאג כיוון שהיא אמרה שהיא רואה שאני משתדל, אבל זה לא מספיק לה. היא אמרה שהזמינה לנו נופש לאילת לאותו סופ"ש, כדי לעבוד על היחסים. בערב שלפני הנסיעה, לפתע פתאום ראיתי את הנייד שלה מונח מולי. בלי לחשוב בדקתי אותו ועיני חשכו כשגיליתי תכתובת בינה לבין אדם מעבודתה שלא השאירה מקום לספק. היא הודתה שהיא אוהבת אותו, ואלי אינה מרגישה דבר. באותו הערב היא עזבה את הבית. זה היה לפני חודש בדיוק. בהתחלה הגבתי בניסיון להחזירה אלי בכל מחיר. נפגשנו כשבוע לאחר מכן והיא אמרה שאינה יודעת מה היא רוצה. אולם כשאני הגבתי שלא יודעת שקול ללא רוצה, היא קפצה על ההזדמנות בשתי ידיים והחלה מקדמת במרץ את הגירושין. הייתי הלום, אבוד, לא מבין מה קורה ולא יכול להאמין שזה קורה. איפה הייתי? איך לא ראיתי? עכשיו אנחנו על הדרך המהירה לגירושין. לא בגלל שאני רוצה, אלא בגלל שאין לי ברירה. היא מאוהבת בחבר החדש שלה, ויותר מזה, היא מאוהבת בסטאטוס החדש שלה. היא מתלהבת מה"לבד" שמעולם לא היה לה (תמיד היה חבר), למרות שזה לא באמת לבד. החבר שלה הוא אדם נשוי המבוגר ממנה בכמעט 20 שנה, עם שלושה ילדים לא קטנים. נכון לעכשיו הם עדיין יוצאים, אשתו עוד לא יודעת ובעבודה שלהם לא יודעים מכלום. אז היא מרוצה וטוב לה, ואני יושב אבל וחפוי ראש בבית ולא מבין מה קרה לי. זה הסיפור שלי. אין לי ממש שאלה, רק רציתי לשתף. אני רוצה לציין שיש לי מעגלי תמיכה רבים. אני הולך לטיפול פסיכולוגי שלוש פעמים בשבוע, נמצא הרבה אצל ההורים, רואה ומדבר עם חברים כל הזמן. אבל הכאב שלי הוא גדול מאוד. מקווה שיהיה למישהו משהו להגיד על זה.

פונה יקר, מאחר ואתה רוצה תגובות הריני מזמינה את הקוראים להגיב אלייך. מאחלת לך הקלה מהירה בכאב ולאחר מכן פתיחת הלב לביטוי של אהבה ושמחת חיים.

לט' אני חושבת שעשית טוב שהקפת את עצמך במעגלי תמיכה,זה שאתה מוכן ויכול לשתף מעידים על כוחות נפש ועל כך שלמעשה כבר השלמת עם האובדן של הקשר ושכעת אתה בתהליך של כמו אבל.אני בדעה "שמה שלא שובר אותי מחשל אותי" אני מאחלת לך שתצא מחושל ולא מיואש שתמצא חברה אמיתית ואהבה אמיתית. מאחלת לך כל טוב וימים טובים שירה