זוגיות שהתפרקה

שלום, לא האמנתי שאי פעם אכתוב בפורום שקשור לפרידה... אנחנו יחד 7 שנים מתוכם שנתיים נשואים ויש לנו ילד בן שנה וחודשיים. עד החתונה הכל היה כמו באגדה האהבה ביננו פרחה, היינו החברים הכי טובים והזוגיות שלנו הייתה מושלמת אהבה אמיתית, חיינו בחלום ובתחושה שזכינו במפעל הפיס. לא קרה שהתווכחנו ולא דיברנו אחד עם השניה יותר משעה. אבל מאז שהתחתנו, עברנו לגור ביחד והבאנו ילד לעולם (שהוא כל חיי) הכל השתנה, התהפך ונחרב. אנחנו רבים על בסיס יומיומי לפעמים לא מדברים ימים שלמים, יש ביננו מרירות, כעס ושנאה ועוד ועוד. אני לא יודעת למה ואיך זה קרה. הוא בן אדם מאוד קשה, הוא לא בקשר עם חברים חוץ מחבר ילדות אחד, הוא לא בקשר עם המשפחה המורחבת שלו, לא בקשר עם אחותו ולא בקשר עם אחיו, הוא הצליח לריב עם כולם. אפילו הייתה תקופה של שנה שלמה שהוא הצליח לגרום לנו לא לדבר עם אחותי ומשפחתה. הוא מגדיר את עצמו כ "זאב בודד" והוא לא רוצה שום קשר עם הסביבה, לו אין חברים ועם שלי לא מוכן להפגש, היציאות היחדיות שלנו ביחד זה לקניות בסופר או מקסימום לחנות ספציפית בקניון וגם רק בימים טובים. על החיים האינטימיים שלנו אין מה לדבר כי הם כמעט ואינם והאמת שאיני נמשכת אליו יותר ואיני מאוהבת בו יותר. היחס המזלזל, חוסר כבוד, חוסר אכפתיות, חוסר הבנה והתחשבות במיוחד בזמנים שהכי הייתי צריכה אותו- הרחיקו אותי ממנו נפשית ואחר כך פיזית וגופנית. לפעמים אני ממש לא מסוגלת להימצא איתו באותו חלל ואני נגעלת ממנו. על כל התחושות הללו דיברנו ושנינו מרגישים אותו הדבר ואנחנו כל הזמן מדברים על לפרק את החבילה ולהתגרש, אבל אז נכנס הילד לתמונה ורק בשבילו אנחנו נשארים ביחד כדי שיגדל בבית עם 2 הורים ואני לא רוצה שיהיו לו אחים חורגים מאבות שונים. לפני כחודשיים נכנסתי בטעות להריון (מאז לא היו בינינו יחסים אינטימיים...) זה לא היה מתוכנן וגם הוא ממש לא מעוניין בילדים נוספים, הוא העביר את המסר הזה מאוד ברור כשקם בלילה לילד בחודשים הראשונים, למרות שאני מאוד רוצה עוד ילדים, אבל בעולם שלו רק הדעה והרצון שלו קובעים. אבל כך רצה הגורל והייתה לי הפלה טבעית בבית ואני לא מתפלאת לאור הסטרסים שאני עוברת ביומיום... המצב הזה מתסכל,מייאש מדכא, מתיש וכואב. אני מרגישה שאני מוותרת על האושר שלי וחיה בבדידות עצומה ומחזיקה מעמד בזכות ובשביל הילד. לפני כחצי שנה עשינו טעות מרה. קנינו דירה וכניסה אליה בעוד שנה וחצי, לא יודעת מה חשבנו לעצמנו ורק סיבכנו את המצב עוד יותר. באמת שניסיתי ואני עדיין מנסה הרבה פעמים להבליג ולהתאפק ולהתפשר כי בשורה תחתונה אני כן רוצה לשקם אפילו מעט אבל הוא מביא אותי למצבים שאני אוגרת ואוגרת ואז מתפוצצת. על טיפול זוגי ממש אין מה לדבר הוא אנטי מוחלט ואין סיכוי לשנות את דעתו. אני על סף התתמוטטות רגשית קשה לי לתפקד כמו רובוט ולהציג סטנדרטיות לסביבה. אני לא יודעת מה ואיך עלי לפעול כדי שאושרו של הילד שלי לא יפגע וגם לעזור לעצמי. תודה.

פונה יקרה, פנייתך מפליאה ומעוררת הרבה שאלות נוכח הטרנספורמציה מוחלטת שחלה בינך ובין בעלך בין חמש השנים בהן הייתם חברים, הייתם מאושרים, אוהבים, קרובים וחושבים שזכיתם במפעל הפיס לבין המצב שלאחר הנישואין המתואר פחות או יותר כבלתי נסבל לחלוטין. האם את כל הידוע לך כיום אודות בעלך, אופיו, רצונותיו, העדפותיו גילית רק לאחר הנישואין ולא היה להן זכר קודם לכן? מה שמפליא בסיפור הוא מידת הדרמטיות והקיצוניות שבין שני המצבים- לפני ואחרי הנישואין. מתוך התיאור מצב הנישואין הוא ממש בלתי נסבל ולא מן הראוי להמשיך בו, פעוט בגילו של בנך הגדל באווירה כה קשה ומנוכרת לא יקבל דוגמא למשפחתיות חמה, תומכת ואוהבת אלא רק יספוג נזקים מן האווירה המשפתחתית, כל ששיקול הפסק הנישואין עבור הילד לא נראה לי בהכרח השיקול הדומיננטי שיש לקחתו בחשבון. מאחר וקשה מן הצד להבין אצ השינוי הקיצוני שעברה מערכת היחסים, ומאחר ובעלך מתנגד בכל תוקף לטיפול זוגי, הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי אישי כדי שתביני איך ומדוע אירע המהפך ביחסים ומהי הדרך הטובה ביותר שעלייך לנקוט בה כדי ליצור לעצמך המשך חיים טוב יותר, מספק יותר ומאושר יותר. כל טוב ובהצלחה, אילנה