נגמרה האהבה?

שלום אילנה, לפני 10 שנים בדיוק התחתנו כי נכנסתי להריון. בהתחלה נראה היה שטוב לנו יחד אך מהר מאוד חזרנו לריב כמו לפני הנישואים. אין ביננו כבוד, הוא יכול להיות על גבול האלימות וגם אני מוצאת את עצמי מקללת אותו. שימות כבר. למרות שברור לי שאני מתכוונת לכך שפשוט יצא לי מהחיים. הוא אבא נפלא. מבחינתו גירושין אינם אופציה ואם אני רוצה אני יכולה ללכת-הדלת פתוחה. אבל אני לא מוכנה לעזוב את הילדים (2 בגילאי בית ספר יסודי) ולא נמצאת במצב כלכלי להשכיר בית. המצב הכלכלי , אגב, נוגס עוד יותר ביחסים שלנו. אני כועסת עליו שהוא לא עושה מספיק. הוא עצלן וכל רגע פנוי יושב/רובץ מול הטלויזיה. נראה לי שגם הוא בדיכאון. אנחנו שוכבים פעם-פעמיים בחודש. לעיתים מרגישה כאילו אני נאנסת ושהוא פולש אלי בכעס ולא באהבה. זו הרגשה נוראית. אין לי עם מי לדבר.את ימי הנישואין שלנו הפסקנו לחגוג כי כמו שאמר לי: "את מרגישה שיש לך סיבה לחגוג?" הוא בקושי מדבר איתי ורק פוקד עלי כל מיני דברים טכניים. אם אני מנסה לדבר מעבר הוא מנתק לי בפנים או קם והולך. ניסיתי את הדבש ואת העוקץ וכרגע אני פשוט עייפה. עצובה. ומנסה לתפוס ממנו מרחק ככל האפשר ומצד שני לספק לו את מבוקשו כדי שלא יתפרץ עלי. אני בורחת הרבה למשפחה שלי אבל הם שייכים לדור אחר ואין לי אפשרות לפתוח בפניהם את סגור ליבי. הילדים מקסימים, אוהבים ומתוקים ושנינו אוהבים אותם מאוד. הם הסיבה שאני קמה בבוקר והולכת לישון בלילה. אני ממש מרגישה שאני חיה בשבילם. וזה עושה אותי עצובה עוד יותר. כי איבדתי את עצמי ואיבדתי את שמחת החיים שלי. אני רק מתנהלת במעין שגרה. אפילו חשק להתאהב שוב אין לי. אני בחורה שפעם נחשבה ליפה מאוד. כיום אני מוזנחת אך עדיין ניכרים בי סימני היופי ההוא. אני מכריחה את עצמי לחזור לעצמי ובתקופה האחרונה חזרתי לטפח קצת את עצמי כדי שלי יהיה נעים יותר להביט במראה. התחלתי דיאטה כדי להוריד את מעט הקילוגרמים העודפים שעלי אבל שוב אלו הם רק חיצוניות. בפנימיות אני שחורה. אין לי כסף וביחד אגרנו רק חובות. אני עובדת בעבודה קבועה ומסודרת והוא עוד מחפש את עצמו. משתדל מאוד אבל לא מספיק כי השורה התחתונה שאנחנו טובעים. הצילו. סליחה על האורך. כתבתי בעיקר כדי להוציא.

עצב הוא לא לנצח פונה יקרה, מתוך מכתבך ניכר, לדעתי, שכל אחד מכם שרוי בדכאון וזקוק לתמיכה, לעידוד ולראיית האור בקצה המנהרה. הטוב בדבר הוא ששניכם אוהבים את הילדים ושהילדים מקסימים. משמעות הדבר, שלכל אחד מכם יש פוטנציאל של אהבה ונתינה המופנה בשלב זה לילדים בלבד. ומטעמים כלשהם של תסכול הדדי יכולות אלה אינן מופנות האחד כלפי השני. מאחר וקיימת בעיה כלכלית, בעיה רגשית (דכאון ועצב), ובעית יחסים, הייתי מציעה את המהלכים הבאים: מהלכים אלה ראויים ליישום על ידי כל אחד מכם בנפרד, אך בשלב הזה, אם בעלך אינו משתף פעולה, נקטי אותם בעצמך: 1. נסי למצוא תעסוקה נוספת או לשנות מקום תעסוקה באופן שתשתכרי יותר. אולי לבקש העלאה במקום עבודתך. דעי לך, שאמונה בעצמך ובמקצועיותך עשויה להוליך אותך לבקשה מתוך בטחון שזכותך לקבל העלאת שכר. או לעבור מקום עבודה. 2. לפנות לפסיכיאטר של הקופה על מנת לקבל תרופות נוגדות דכאון וחרדה. במצב הנוכחי את רואה רק שחור והיות ואת צעירה ויפה, אשת מקצוע ומרבית חייך עוד לפניך יש בהחלט סיבה לראות גם את הצבע שבחיים. 3. אנא פני לפסיכולוג מטעם קופת החולים אליה את שייכת. עלות הטיפולים היא נמוכה מאד יחסית לטיפול פרטי, מוקצבת לכ-15 פגישות ותקופה זו יכולה לתת לך את התשתית להמשיך הלאה. ברור שבמקרה הנוכחי יהיה צורך לדון או בפירוק המסגרת המשפחתית או שיקומה, אך כך או כך, כאשר כל אחד מכם שרוי בדכאון ובאי תזוזה מנטלית או פיזית, לא ניתן להשיג לא זה ולא זה. אגב, קללות הדדיות בהחלט תורמות לעוינות ומשאירות משקעים של פגיעה, נקם ואפילו שנאה. חובה להמנע מהם. מקווה שתמצאי את הכוח לייסם את שלבי תכנית השיקום שהוצעה. כל טוב ובהצלחה אילנה