ירושלים

אני זקוקה לעזרה! נמצאת אני בסדנה לגמילה מעישון. נתבקשנו לשנות הרגלים . החלטתי לא לעשן בבית יותר . בן זוגי מעשן כבד ואינו מוכן לשתף פעולה איתי ולעשן מחוץ לבית . חוששת אני מהעתיד, כמה אפשרויות: לכשאגמל אהפך למעשנת פסיבי ת בעל כורחי. אחזור לעשן בעלי יגרום לי לדחיה בגלל הסיגריות ומערכת היחסים שלנו תשתנה לרעה . יש לציין שביקשתי מבעלי שיעזור לי , אך הוא איננו מוכן לשמוע . כמו כן מסרב להצטרף אלי לסדנה .

אלי, אני מרוגשת מהתשובה. היא מחזקת אותי ובטוחה אני שעוד רבים. המון חומר למחשבה . תודה יקירי תצליח איילה

שלום איילה, אני חולק את אותה בעייה כמוך. אישתי מעשנת, כל החברים שלי מעשנים, חלק גדול מהמשפחה המורחבת שלי מעשנים. אני התחלתי את הסדנה ביודעי שלא אוכל ליצור סביבה סטרילית. גם ציינתי את זה בכל הזדמנות בסדנה ולאף אחד, כולל למנחות, לא היתה עצה בשבילי. להלחם עם הבן/בת-זוג לא יעזור! זה יוביל רק למריבות וחיכוחים מיותרים. כשהחלטתי להפסיק וראיתי שאישתי ממש לא בעיניין הבנתי שאני לבד ויש לי הרבה מכשולים להתגבר עליהם. לקחתי את זה ומינפתי את זה לטובתי. מה הכוונה? לפני ההפסקה הטוטלית התחלתי לדמיין את כל המצבים בהם אני אוהב לעשן: הישיבה במרפסת עם האישה על כוס קפה וסיגריה שהם הרגעים האינטימיים הכמעט יחידים שלנו, הישיבה עם החברים עם הגרעינים והבירות שנפגשים לראות משחק, הישיבה אצל הגיס או הגיסה שם היינו חוגגים בארוחות שחיטות וסיגריות, המפגש בחגים שם כולם מדליקים סיגריה אחרי הארוחה ועוד מצבים. בדימיון המודרך הזה צילמתי את עצמי באותם מצבים רק לא-מעשן. החלטתי שאני לא נלחם באף אחד ואפסיק לעשן בשביל עצמי (גם מתוך הבנה שאני חי במדינת ישראל שבה מעשנים יש בכל מקום). מהאישה ביקשתי רק התחשבות. ביקשתי שלא יאבדו לנו אותה רגעים אינטימיים, רק שנעביר אותם לסלון (אף פעם לא עישנו בתוך הבית) ובלי סיגריה. ביקשתי שלא תעשן לי "בפרצוף". היא כיבדה את זה וכתוצאה מכך היא מגלה שהיא מעשנת הרבה פחות כי אין מי שיגרה אותה לעוד ועוד סיגריות. מהמשפחה והחברים לא ביקשתי כלום אבל גיליתי שהם אוהבים מאוד לשמוע את סיפור הפסקת העישון שלי. הדיבור על ההפסקה היא סוג של תרפיה. מצאתי שזה עוזר מאוד. אני מסוגל בכל זמן לספר איך הפסקתי ואיך אני מתמודד עם זה. הנושא הפך כמעט קבוע במפגשים. אני מתמוגג לשמוע את המחמאות ואת דברי הקנאה מהמעשנים. הפכתי להיות מין גורו לעיניני הפסקת עישון של הסובבים אותי. הצלחתי לגרום לשני בני-משפחה להרשם לסדנה ולגרום להם ממש לרצות בזה. האישה מעשנת הרבה פחות וגם זה ברכה לא מבוטלת ועצם העיניין שלא "ניכנסתי" בה וניסיתי לכפות עליה להפסיק גם הביא אותה לכבד אותי יותר. אז כן, אני מעשן פאסיבי. אין לי ברירה, אבל אחרי 20 שנה של עישון כבר לא נראה לי שאני יכול להיות קטנוני ולבכיין שאני "מעשן פאסיבי". כמו שאמרתי, אני לא רוצה להלחם בכל העולם המעשן. אני יושב עם החברים בפאב וסופג עשן, אני אפילו קונה לאישה חפיסה שהיא תקועה בבית ונגמר לה. אני לא מנופף בידיים ולא עושה פרצוף גועל למעשנים. בדרכי אני חושב שאני משפיע יותר על האנשים וגורם להם להרגיש לא טוב עם העישון שלהם. היום אני לא מעשן כחודש וחצי. אני עדיין מועד ליפול, אבל מקווה מאוד שלא. לא רוצה לחזור להיות מעשן. זה לא קל, אבל גם לא בלתי אפשרי. גם עצם הכתיבה של שורות אלו עוזר לי להמנע מהדלקת הסיגריה הבאה. אני מקווה שהסיפור שלי יעזור לך - בהצלחה!