לצאת מדיכאון

שלום, אני בת 27, בטיפול כשנה וחצי במהלכו התחלתי להתמודד עם הרבה דברים קשים מהעבר ואפשר לומר שהתפרקתי, נכנסתי לדיכאון קשה. בעשרה חודשים אחרונים מטופלת תרופתית נגד דיכאון ונגד חרדה. היום בחיים שלי הכל מצוין, והדבר היחיד ש"משאיר" אותי בדיכאון הוא הקשר עם המטפלת. אני מאוד אוהבת אותה, יותר מדי, הייתי רוצה שהיא תהיה אמא שלי. הרבה פעמים אני חושבת לעזוב את הטיפול ולהתנתק מכל המקום הזה של הצרכים והחסכים שמתעורר כל שבוע מחדש.בתקופה האחרונה (כמה חודשים) אני בגלים, פתאום שבוע שבועיים טוב, ואז משהו קורה ושבועיים רעים. זה אופייני לדיכאון? וגם, מתי יודעים שאתה כבר לא בדיכאון וזה פשוט חלק ממצבי רוח נורמאליים שכל אדם עובר בחייו? אני מניחה שכשיוצאים מדיכאון לא נהיים מאושריםם פתאום, אז איך יודעים ואיך מרגישים את זה? תודה איילת

איילת שלום, יתכן ומדובר בדיסטימיה? אני מצרפת לך קישור לכתבה שבה מתוארת אבחנה של דיסטימיה ותאור של מקרה. האם זה דומה למה שאת מרגישה? http://www.mindclinic.co.il/?CategoryID=207&ArticleID=139 בברכה,

בהתחלה זה נראה מג'ורי, עכשיו זה באמת מתאים אולי לדיסטימיה. אבל בתיכון היה לי דיכאון מהמון סיבות אובייקטיביות, ומאז הצבא, שהוציא אותי מכל זה אפשר להגיד שהייתי מאושרת, עובדת המון, מבלה המון, זוגיות טובה וארוכה (עד היום). ועכשיו בטיפול, כשצצו המון דברים שאפילו עוד לא התחלתי לעבד, כשאני בת 27 (אחרי 9 שנים של אושר), הנפילה היתה קשה וחדה והתחלתי טיפול תרופתי, הפסיכיאטרית אומרת שאני עם דיכאון קשה (לא קל או בינוני), ועכשיו זה כבר שנה בגלים. מצב הרוח שלי משתנה בקיצוניות בעקבות מה שקורה בטיפול במערכת יחסים עם המטפלת. יש לי הרגשה שהטיפול והמערכת יחסים הזאת הם הסיבה היחידה לדיכאון שלי היום. הכל בחיים שלי יציב וטוב, וגם בבקרים שאני בלימודים או בעבודה, אני שמחה, אני לא מצוברחת, אבל ברגע הראשון שאני לבד, זה הכל נופל שוב.... זה כאילו הפך לחלק מהשיגרה שלי המצב רוח הזה, ואני מפחדת שמכורח ההרגל הוא ישאר ושאני לא ידע לזהות מתי יש לי "נקודות יציאה" מהתקופה הנוראית הזאת...אשמח אם תעזרי לי להבין. תודה איילת