כל פעם שבאה לבית הוריי נכנסת לדיכאון

שלום אני בת 30 ולאחרונה מלווה אותי תחושת עצב ומועקה בכל הנוגע לקשר עם אמא שלי או לביקור בבית הוריי. אני ואמא שלי היינו עד לפני שנה החברות הכי טובות היינו מבלות המון יחד והייתי מספרת לה הכל והיא הייתה מעורבת בחיי מאוד. לפני כשנתיים עזבתי את בית הוריי לטובת מגורים עם החבר ומאז אני מרגישה שהקשר ביננו כבר לא מה שהיה, כלומר, הוא נעשה שטחי, אני מרגישה שאני כבר לא כ״כ מעניינת אותה (כמו שאומרים רחוק מהעין רחוק מהלב), כל פעם שאני מנסה לחדש את הקשר ולעבוד עליו למשל על ידי שליחת הודעה אני תמיד מרגישה שאני מפריעה לה במשהו. יש לי עוד שני אחים גדולים שיש להם ילדים ואמא שלי רב היום עם הנכדים. אני יודעת שזה טבעי שסבתא תרצה להיות עם נכדיה, במקרה שלה זה כל יום היא ממש מגדלת אותם. לי אף פעם לא היה סבא וסבתא אז אני לא מבינה מה כ״כ קריטי לנכדים לראות את הסבתא כל יום, מה גם שנראה שאחיי דיי מנצלים אותה. בתור בת הזקונים תמיד הרגשתי תלושה מהמשפחה, אחים שלי מאוד דומים ואני בכלל לא קשורה. זה מה שאמא שלי אהבה בי שאני שונה מאחיי ולזה היא הכי התחברה. אני לא מבינה איך מקשר כ״כ קרוב של חברות נהיינו כ״כ רחוקות. ביום יום היא לא מתעניינת וזה הרגיש כמו סטירה בחצי שנה הראשונה שגרתי לבד שהיא בכלל לא התעניינה מה הולך איתי, הרגשתי נטושה. נכון שאני כבר בת 30 אבל זה מאוד מעציב אותי ואני לא חושבת שיש גיל שבו הקשר עם אמא צריך להיות מנותק. לפני חודש היה לי יומולדת 30 והוריי הזמינו נופש בדיוק בתאריך הזה, כשאמרתי שהייתי רוצה לחגוג גם איתם עיכבו את היציאה בכמה שעות והיא בילתה איתי, אבל עדיין זה לא מרגיש הקשר העמוק שהיה ביננו לפני שנה. כל פעם שאני באה לביקור בבית הוריי (פעם בשבוע) אני מרגישה עצב ומועקה, קשה לי לבלות איתם כי כל הזמן הבית מלא בנכדים או באחים שלי שנמצאים שם כמעט כל הזמן או שהם מתקשרים ולי כל הזמן אומרים גם להתחיל לעשות ילדים. כאילו כל מה שנחשב כרגע במשפחה זה הנכדים. אחותי מובטלת כבר 5 שנים מאז שנולדה ביתה הראשונה וכל היום מדברת עם אמא שלי על מה הילדה אכלה ומה היא לא אכלה. קשה לי כל פעם לבוא לשם ומצד שני אני לא רוצה להפסיק לבוא חשוב לי מאוד לשמור על קשר עם הוריי. איך אני אמורה לנהוג? (כבר עשיתי שיחה עם אמי שאני מרגישה שאני מאבדת אותה, שהיא לא באמת שם כמו פעם) אני באמת מרגישה שאני לא מעניינת אותה. עליי לוותר ולהבין שזהו יש לה עניין חדש הנכדים ושאני בעינייה סתם כלי לייצור נכדים? אני ככ שונאת שהיא אומרת לי להזדרז ולהביא ילדים, אני מרגישה שזה מבטל אותי לגמרי, כאילו עדיין לא עשיתי את מה שרציתי עוד אין לי קריירה מסודרת ואני בכלל לא בכיוון של זה כרגע. לארוחות משפחתיות של שישי אני לא מגיעה אני לא מרכישה שאני מעניינת מישהו וכל הזמן מדברים על אחותי שגדולה ממני ב 10 שנים ועל הנכדים. מה עליי לעשות איך לנהוג?

שלום רב, קודם כל אציין שלהערכתי, התחושות המורכבות שמתעוררות אצלך בתגובה לשינויים ביחסים עם האם ככל הנראה אינן מעידות על הדיכאון . מדובר בתגובה רגשית לשינויים שחלו ביחסים עם ההתבגרות שלך ויציאתך מהבית. מדובר בתהליך טבעי שאת ואימך עוברות ומגיבות אליו כל אחת בדרכה והשינויים לפעמים כואבים. הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי להבין יותר טוב את התהליך, את המקום שלך ושל אימך בו ולמצוא דרכים לשפר את היחסים עם השינוים שחלו בהם.