כיצד עלינו לנהוג?

שלום, הנני אם חד הורית לפעוט כבן שנתיים וחצי. בני לא מכיר את אביו עקב ניתוק הקשר עוד בהיותי בהריון. ילדי מקבל הרבה חם ואהבה מכל הסובבים אותו ואפילו אפשר להגיד שהפינוק שלו מקשה עלינו לא פעם בסירובו לעשות דברים הכרחיים כגון: להלביש אותו בבוקר, לשתות את החלב (לפעמים בתור דווקא הוא שופך את החלב - מצפה לתגובה ממני), לפעמים כאשר אנחנו הולכים לטייל טיולים ארוכים אני בחלק מהדרך מושיבה אותו בעגלה ואז הסיפור מתחיל כאשר הוא מסרב לשבת בעגלה או ללכת ברגל ואז אני נאלצל להרים אותו כל הדרך חזרה (בפעם האחרונה נאלצתי ללכת איתו במשך 50 דקות כאשר הוא על הידיים), כאשר סירבתי להרימו וניסתי להושיבו בעגלה הוא נעמד בעגלה או שהוא השתטח על המדרכה ברחוב. כל הניסיונות לשכנעו עלו בתוהו והוא כמובן "ניצח" אותי. זו אחת מבין כמה דוגמאות של עקשנות וסרבנות לשמוע בקולי. דבר נוסף שמציק לי: אתמול הלכתי לאסוף אותו מהגן והם בדיוק אכלו צהריים, אז כמובן שהוא רצה שאימא תשב לידו ותאכיל אותו (וכמובן ברוב טיפשותי נכנעתי לו וניסתי להאכילו), הילדה שישבה לידו אכלה יפה לבד וכל הזמן ניסתי להגיד לו תראה איך שאריאל אוכלת יפה ולבד, לא עברה שניה והצלחת של אריאל היתה באוויר, הוא פשוט זרק את הצלחת שלה על הרצפה. מקרה כזה של זריקת חפצים כגון: כוס שתיה שמונחת על השולחן, או כאשר אני מגישה לו ארוחת ערב ולא כ"כ בא לו לאכול, הוא יכול לזרוק את הצלחת על הרצפה. כמובן שאני מעירה לו וכועסת עליו ומסבירה לו את חומרת הענין ומסבירה לו שאם לא בא לך לאכול לא צריך לזרוק את הצלחת על הרצפה. לא פעם אני מורידה אותו מהכיסא ואומרת לו "אני מבינה שלא בא לך לאכול, אז עכשו הולכים לישון" וגם כאשר הוא מבקש שוב לאכול אני אומרת לו שעכשו אין אוכל והולכים לישון. מעין "עונש" אין לי מושג אם אני נוהגת נכון. אני מאוד אודה לך אם תוכלי לתת לי כלים כיצד להתמודד עם בעית זריקת דברים על הרצפה, ההתעקשות להרימו על הידיים, כאשר בבוקר צריך להסחב עם כל כל הרבה תיקים ובמקביל להרימו על הידיים כאשר אני צריכה לרדת 90 מדרגות. אני לא מעוניינת לכעוס עליו או לנזוף בו, הכוונה שלי למצוא את שביל הזהב מבלי לכעוס עליו ועל עצמי שלפעמים אני מרגישה ככשלון כאשר הוא מתנהג כך וכועסת על עצמי שפינקתי אות בצורה כזו שהיום זה יצא מעט משליטה. למרות שאני יודעת שגיל שנתיים הוא גיל מעט בעייתי ולמרות שכל חברותי מספרות שהן עברו חוויות דומות. אני עדיין חושבת שאולי הוא מרגיש קצת שונה בזה שהוא לא מכיר את אביו. אודה לך על חוות דעתך. בברכה דניאלה

דניאלה, את מתמודדת עם בנך שמנהל איתך מאבקי כוח, בחלקם אופיניים בגיל, ובחלקם תוצאה של הישגי עבר שלו, שהצליח להכניע אותך ולהשיג את שלו. את מרגישה אשמה שאולי חסר האב גורם למצב, וגם מנסה להשיג את הדרישות שלך בדרך נעימה ולא כעס לדעתי, הניחי את האשמה בצד, גם אם לחסר האב יש השפעה- האשמה שלך מחלישה אותך. את יכולה להשיג משמעת רק בעצמך. את צריכה בשביל זה להיות יותר ברורה, מה את דורשת ולהגיד את זה לילד קצר וברור. כן זה כן, ולא זה לא. אל תסבירי כל כך הרבה, אל תשכנעי אותו- דיבורי היתר מיותרים ומחלישים. משמעת היא בדיבור קצר והחלטי. הציות שלו יבוא לא מהבנה אלא מקבלת הסמכות שלך, וזה כל כך חשוב, לטווח הקצר ולכל החיים. אני ממליצה לך לקרא את הפרק על משמעת בספרי 'בגובה העינייים' (פורסם גם באתר שלי) וגם בספרי 'תקשיבו לי רגע', זה יתן לך עוד הבנה ועצות להתמודדות. בהצלחה, חלי