גיל שנתיים

שלום, יש לי פעוט כבן שנתיים ושלושה חודשים. ככל הנראה בני עובר את "משבר גיל ההתבגרות הראשון שלו. כל דבר שאומרים לו ולא מוצא חן בעיניו הוא זורק את עצמו על הרצפה ומתחיל ליילל בלי שום סיבה מוצדקת. המילה "לא" שגורה בפיו על כל דבר, אפילו הפעוט ביותר. אני מרגישה שאני נמצאת במלחמת התשה. כל היום אני מוצאת את עצמי מעירה לו על דברים שבעיני הם חשובים ומקנים לו גבולות, כגון: אני מבקשת ממנו להחזיר את הצעצועים למקומם אחרי שהוא שיחק איתם. בעיני זו לא בקשה מוגזמת. הבקשה שלי לא מוצאת חן בעיניו אז הוא נזרק על הרצפה ומתחיל לילל. במצב זה אני עוזבת את החדר ועוברת למקום אחר. אז הוא פשוט קם והולך אחרי ושם הוא שוב נזרק. מצד שני, אני לא רוצה להיות "שוטרת" אני רוצה להיות אימא שלו. אבל אני מוצאת את עצמי "נלחמת" איתו שיקשיב לי או שיתן לי אפילו להחליף לו טיטול (כאשר הוא חושב שהוא צריך להחליף לעצמו). אני יודעת שגיל שנתיים זה גיל שהם רוצים להיות עצמאיים ורוצים לקחת שליטה על חייהם. אבל זה בלתי אפשרי לאפשר לו לעשות כעולה על רוחו. שאלתי היא כיצד למצוא את שביל הזהב מבלי לכעוס עליו, דבר שלא מוסיף לו וגם לא לי. אחרי שאני כועסת עליו אני מרגישה רגשי אשמה ואז הטעות שלי היא שאני מחבקת ומנשקת אותו (מיד), דבר המקנה לו יותר חוזק שאחרי הכעסים באים הנשיקות. אודה לך על עצתך. בברכה קרן

קרן, כפי שכתבת, בנך מתרגל את עוצמת הכוח שלו מולך, ובונה את תחושת העצמאות שלו דרך המאבקים. בשום פנים ואופן אסור לוותר ולרחם. חשוב מאוד שתשימי לו גבולות- באדיבות חד משמעית ובלי כעס. ואם הוא לא מציית או זורק את עצמו את יכולה לבחור תגובה אדיבה ובהירה גם כן- להתעלם, לומר לו שזה לא יעזור. לא להסחף לוויכוחים, לכעסים, לשכנוע, ולאשמה- זה האתגר שלך. תאמיני לי, כל מאמץ שתשקיעי עכשיו בלבסס דפוסי משמעת ברורים, יעמוד לטובתך ולטובת הילד גם להמשך. את לא עושה לא רע בהצבת הגבולות, וגם אם קשה ומתסכל לו- זה מה שעליו ללמוד. להתאפק, לווסת את עצמו. זו דרך ארוכה, ואת חייבת לשמור על כוחך. זה לא תהליך נעים, אני יודעת. אבל אין ברירה. כתבתי בהרחבה בנושא בשני ספרי 'בגובה העיניים' ו'תקשיבו לי רגע'- יש שם טכניקות מפורטות. חזקי את עצמך, זה לטובת כולם. בהצלחה, חלי ברק