על הקושי האדיר שלי להפסיק ליטול תרופות

שלום ד"ר שמגר אני מאובחן עם הפרעה בי פולרית, או הפרעה סכיזואפקטיבית, (הרופא שלי עדיין לא החליט) הייתי מאושפז פעמיים עם שני התקפים מאניים פסיכוטיים, בפעם השנייה זה היה אישפוז ארוך של כשנה, אם כי ברובו הייתי מגיע פעם בשבוע לביקורת ולא ממש גר בבית חולים. אחרי שלוש שנים של רמיסיה מוחלטת ממש, שבה נטלתי עשרה מ"ג זיפרקסה שהורדנו ביחד לחמישה מ"ג בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שהנזק החריף שעלול להיגרם לי מהתרופה (סוכרת, השמנת יתר, פגיעה כללית בגוף), וגם הנזק שנגרם לי בפועל, שהוא בעיקר עייפות רבה, עולה על התועלת. הבעיה העיקרית היא שאני מתקשה מאוד בהפסקה של התרופה, קושי בלתי נסבל, אני למעשה די משוכנע שאני מכור לתרופה הזו יותר ממה שמכורים להרואין. שני ניסיונות להפסקת התרופה הסתיימו בחוסר שינה קיצוני וחוסר שקט, שהיה בלתי נסבל מבחינתי. החוסר שינה לא היה בשום אופן חלק מחזרה למצב מאני, כלומר ממש לא התלווה אליו שום תחושת אופוריה, שום מחשבות יחס או מחשבות גדלות בשום אופן, וגם לא מאפיינים רבים של היפומאניה שאני מכיר היטב אצל עצמי, שמתבטאים בעיקר באובדן של עכבות חברתיות. אז כל זה לא קרה. בעיצה של אנשים שאני מכיר, התחלתי את הניסיון השלישי, הפעם הרעיון הוא להפחית בהדרגה, כלומר ליטול כל יום חצי כדור, דהיינו 2.5 מ"ג. הבעיה היא שגם עם ה-2.5 מ"ג אני מתקשה מאוד לישון, ואתמול לא היה לי כוח לזה, ולקחתי שוב 5 מ"ג. הבעיה היא שאני יודע בוודאות שהתרופה הזו גם מורידה לי מאוד את המצב רוח, כי אני מרגיש היטב שכשאני מפסיק אני מרגיש הרבה יותר טוב, מבלי לגלוש למצב היפומאני או מאני. תבין- מכיוון שעברתי את המצבים האלה פעמים רבות, אני מכיר היטב את הסימנים המוקדמים ואת הסימנים של המצב המאני אצלי, ואני רחוק מהם מאוד. אינני יכול לדון על זה עם הרופא שלי, משתי סיבות, ראשית, ברור לי שבמידה והוא ידע שאני לא נוטל תרופות, במקרה אפור שבו ישקלו אם לאשפז אותי בכפייה, אי נטילת התרופות תהווה שיקול די מרכזי בהחלטה שלהם אם לאשפז אותי בכפייה ולפיכך דיווח לרופא על הפסקת התרופות מגבירה באופן חריף את הסכנה הזו. שנית, עברתי לפני ארבע שנים בחינה במשרד הרישוי, שבסופה הוחלט להשאיר לי את רישיון הנהיגה, ואולם נאמר לי מפורשות שתהיה לי בדיקה נוספת, שהייתה אמורה להיות תוך שנה, אם כי בינתיים לא חזרו עליה. במידה ואגיע לבדיקה הזו והם ידעו שאני לא לוקח תרופות, הסיכוי שישללו לי את הרישיון גדל מאוד. לפיכך אין לי ברירה אלא לא לדווח לרופא שלי על העניין ולהמשיך לקחת ממנו מרשמים, בשל החשש הגדול והמבוסס לחופש שלי. השאלה היא איך מתגברים על תופעות הלוואי הקשות ביותר של הפסקת הזיפרקסה? ועל ההתמכרות הקשה לתרופה?

מיכאל שלום, אחרי שני התקפים כאלו, ללא טיפול אין ספק שתגיע לאישפוז נוסף. מאידך נשמע לי שאתה משלם מחיר לא קטן על נטילת התרופות. למה שלא תבקש החלפת טיפול? תספר כמה שקשה לך, תספר שניסית להפסיק ומצב רוחך השתפר, תספר על הקשיים בהפסקה- ותבקש התאמת טיפול חלופי שלא יגרום לתופעות הלואי הלא נעימות, אך יגן עליך מהתדרדרות, ממצב מאני חוזר, מאישפוז ומכל הצרות הנלוות (חשש לרשיון וכו'). זו בעיני גישה אחראית, שתאפשר את גיוס הצוות המטפל לאותה מטרה המתאימה לך. מה דעתך?

שלום ד"ר שמגר האמת היא שמעניין שהרעיון הזה בכלל לא עלה בדעתי ולו לרגע! אני חושב שהסיבה לכך היא שכל התרופות הפסיכיאיטריות שניסיתי, וניסיתי די הרבה, היו בשבילי בלתי נסבלות לחלוטין והרבה יותר גרועות מזיפרקסה. במחשבה שנייה בעצם חלק מהן ניסו עלי וקיבלתי בכפייה. כל פעם שניסיתי תרופה אחרת, בסוף חזרנו לזיפרקסה, אני למעשה נוטל את הזיפרקסה עם הפסקות כבר חמש שנים. אפילו כתבתי הודעה בפורום של משתתפי הפורום הותיקים, תחת הכותרת "זיפרקסה אהובתי". ליתיום במינון טיפולי היה סיוט מוחלט ובלתי נסבל. למיקטל היה אחלה, אבל נכנסתי איתו להתקף ספק היפו-מאני ספק מאני, שהחזיר אותי מרצוני מפגישה של פעם בשבוע בבית חולים לאישפוז מלא של כמה ימים, (עם כמובן חזרה מיידית לזיפרקסה, שאיזנה אותי חזרה תוך יומיים), תרופות אנטי פסיכוטיות מהדור הישן גרמו לי לתופעות לוואי זוועתיות ברמה בלתי נתפסת בכלל. תרופות אנטי דיכאוניות כמו סרוקסט, אפקסור וציפרמיל, גם שנאתי מאוד. בעיקר הסרוקסט, הם גם לא ממש שיפרו בכלום את המצב רוח שלי, וגם גרמו לי לתופעות לוואי מיניות קשות שסבלתי מהן מאוד. בקיצור, כל תרופה שלקחתי מלבד זיפרקסה, גרמה לי לפגיעה קשה באיכות החיים שלי, שגרמו לי להפסיק אותן מהר מאוד. הזיפרקסה מורידה לי מאוד את המצב רוח ואני ישן איתה המון. ממש המון. זו גם פגיעה קשה באיכות החיים שלי, אבל יחסית לתרופות אחרות זה בטל בשישים. להשוות את זה עם הפרקינסון הקשה שסבלתי ממנו חודש עם הפרפנן, ועוד מכדור אחד או שניים בלבד, כי ישר עברנו לזיפקרסה כמובן. טוב, מה שכן שכנעת אותי הוא לדבר על זה עם הרופא שלי, ונניח לזה בינתיים עד הפגישה איתו עוד שבועיים.