מאניה דיפרסיה

יש לי חבר קרוב , שאני מכירה אותו מס' חודשים מועטים ,בן 25 שאובחן לפני כשנה כסובל ממאניה דפרסיה ואף אושפז למשך שבוע וחצי.ברגע שהוא חש טוב הוא החליט על דעת עצמו להפסיק את הטיפול שכלל כדורים ולעבור לגור במקום אחר-דבר שגרם לו לטוב בהתחלה אך במהלך החודש האחרון מצבו מתדרדר בשנית וכל סובביו אשר הכירו אותו בתקופה ההיא טוענים שהוא חוזר לכך ואכן כל התסמינים מעידים כי זה חוזר. כמו:לא חיי חיי שיגרה(לא עובד),חוסר בשינה,חוסר תאבון,דיבור שוטף מהיר על נושאים רבים ולא קשורים ועוד' תסמינים אשר הינם קיצוניים ולא נראים כהתנהגות רגילה אופיינית לו. לאחר שיכנועים רבים והצבת אולטימטום ממני הוא הסכים להגיע לפסיכאטר רק איתי ועם אחיו,פסיכאטר אשר טיפל בו בעבר,והוא המליץ לחזור בדחיפות לכדורים שזהו מצב קריטי של התפרצות המחלה בשנית או לגשת להתאשפז. כמובן שחברי סרב לכך וטען כי הוא יתמודד עם זה בכוחות עצמו ויבנה לעצמו חיי שיגרה שיסדרו הכל-שדבר לא קרה מהבטחותיו. כרגע אנו מנסים לשכנעו לקחת את הכדורים ולמנוע את אישפוזו בכפייה. לבחור אין משפחה תומכת,התמודדות שלהם פעם שעברה עם מצבו לא היתה נכונה וכעת הם דיי הרימו ידיים ודיי חסרי אונים ואפטים לנושא ורק החברים ואני נותרנו בתמונה כאשר אני החלטתי להתנתק ממנו אמש כדרך לגרום לו להתאפס ולשנות את החלטותיו . שאלתי היא כיצד צריך להתמודד עימו?-במיוחד כאשר האדם טוען כי הוא אומנם במצב רגיש בחייו אך אינו סובל מדבר ואנו רק מגזימים ואינו מוכן בשום אופן לקחת כדורים והפחד שלו ושלי שיאשפזו אותו שוב-דבר שגרם לו לטראומה גדולה עקב קשירה שעבר שם .האם צריך ל"דחוק אותו לפניה" או להיות שם ולהתנהל לפי מצבי הרוח שלו.חשוב להדגיש כי הוא לא הביע סימנים או אמירות לגבי אובדן חיים אלא ייאוש ואכזבה מסובביו.

יעל שלום, את מתארת דילמה לא פשוטה ולצערי מוכרת מאד. צריך לזכור שבמצב זה, מעבר לסכנה של אישפוז או אובדנות (שכרגע לא קיימת) יש סכנות רבות, כולל בזבוז כספים, יחסי מין לא מוגנים ועשיית שם רע לעצמו. הגישה העדיפה היא אסרטיבית ככל שניתן, כולל איומים מכל הסוגים. הסיכון בכך הוא שהוא יתנתק גם ממך, אבל אם "תלכי איתו" הסיכון להתדרדרות כמעט 100%. באמת באמת לא פשוט. המון הצלחה.

יעל החמודה- הרופא כל כך צודק אני סובלת מהמחלה הזו כבר 11 שנה ובעלי היה רך , תומך עדין וזה נגמר ב-2 אישפוזים בפרק זמן די קצר דווקא בגלל הרכות הזו. הרופא בבית חולים אמר לי- "גברת צעירה, את מגיעה לכאן , כלומר, לאישפוזים, יותר מידיי, ואני לא רוצה לראות אותך יותר פה". ואז ירד לי האסימון. אז נכון שהיום אני עם פחות תרופות- אבל זה צמוד להחלטת הרופא שלי. אבל, כשאני מבחינה בטיפונת של דיכאון, או טיפונת של מניה אני רצה- בריצה, ממש ככה!!! לארון התרופות שלי ולוקחת כדורים!!! אחרי 4 אישפוזים ופסיכוזות, הגעתי למסקנה, שבאמת אין כמו הכדורים!!! גם טיפולים פסיכולוגים עוזרים- אבל הם ממושכים ויקרים.... אז אני קוראת המון ספרי פסיכולוגיה, שעוזרים לי. בהצלחה עם החבר. שיבא

מכירה את זה - הייתי שם. אחד הסיבות שמי שסובל ממאניה לא מקבל טיפול הוא בגלל שזה פשוט כיף. כשנמצאים במאניה מרגישים על גג העולם, מרגישים בעלי כוחות, עם המון אנרגיה, עם המון יצירתיות, מרזים בגלל חוסר התיאבון...זה פשוט כיף. זה כמו הסיבה שנרקומנים לא מוכנים להיגמל. הדרך להתמודד עם מצב כזה הוא למצוא דרך להביא את הבנאדם לתובנה שנכון שהמאניה הוא כיף, אבל התוצאות שלו הם מאוד מאוד לא כיפיות - אולי מחלות מין, חובות כספיים, כישלון בעבודה, כישלון במערכות יחסים, אי התמדה בכל דבר וכו'. הסיבה השנייה שלא מוכנים לקבל טיפול הוא כמו שאמרת - הטראומה באישפוז וגם עצם החיים בתוך מוסד כאשר כל הסובבים הם חולים גם. הוא נשמע בהכחשה אך לא פסיכוטי, ככה שהוא יסבול עם אנשים כאלה, שחלקם מאוד לא הייגנים כשהם לא בריאים ועוד כל מיני דברים לא נעימים. הדרך להתמודד עם זה הוא למצוא פתרונות יצירתיים. למשל: אני כל כך רציתי להשתחרר כבר והפסיכיאטר לא הסכים, אז הסכמנו שאקבל יום אחד בשבוע בו אוכל לצאת כמה שעות מהבית חולים כדי לשאוף אוויר. לגבי ההייגינה - התרחקתי מאנשים מסוימים והתרחצתי פעם-פעמיים ביום. גם עבדתי בריפוי בעיסוק כדי להעסיק את עצמי בחדר הנקי הזה. לגבי קשירה - בשלוותה, למשל, חדר הקשירה הוא דווקא נעים כי זה החדר הכי נקי במחלקה ואולי בכל הבית חולים ככה שבשבילי זה היה הקלה, למרות שבאותו רגע כעסתי מאוד. נכון שאני במצב טוב גם בגלל משפחה מאוד חזקה, יש לי שורשים חזקים ואני ברת מזל. לכן אני כאן - כי כאב לי לראות הרבה אנשים אחרים על הדרך וכל חיי אעזור לאחרים.