התמודדות עם טירוף

אימי בת 75, ניצולת שואה פוסט טראומטית, שמעולם לא היתה בריאה בנפשה אך גם לא טופלה כי סירבה להכיר בבעיה שלה. בשנים האחרונות הסימפטומים של בעיותיה הנפשיות מחמירים. היא רבה ומתקוטטת עם כל הסביבה שלה, בעיקר עם השכנים, עד כדי אלימות מילולית, על דברים של מה בכך. היא פרנואידית ונדמה לה שכולם רק רוצים לרמות אותה. לאחרונה נדמה לה ששכנה מנסה לרצוח אותה!!! ולטענתה היא חוששת לצאת מהבית. כל בעיה פעוטה הופכת לשאלה של חיים ומוות. קשה לי אפילו לשוחח איתה בטלפון או פנים אל פנים. היא צועקת, ממש צורחת, כשאינני מסכימה איתה או כשאני מנסה להרגיע אותה. טורקת לי טלפונים בקביעות. כל רמיזה לטיפול אפשרי, לנטילת תרופות (היא נוטלת בקביעות "מלודיל" ומסרבת לקבל תרופות אחרות) גורמת לכך שהיא משליכה אותי מכל המדרגות... ברור שאינני נפגעת ממנה, אני מקפידה על קשר כמעט יומיומי (היא אלמנה) למרות הקושי האדיר. עד כמה שידוע לי לא ניתן לאשפז אותה בכפיה עד שלא תהיה, חלילה, מסוכנת לעצמה ולאחרים. היו כבר אירועים עם השכנים שהיתה משטרה מעורבת, אך הדברים לא הגיעו לידי אלימות פיסית, עדיין. ובכל זאת, מה עושים? אני חשה על סף יאוש...

דנה שלום, אפשר ורצוי לערב את שרותי הרווחה באזור מגוריה של האם, לבקשם שיגיעו לביקור בית וידווחו על כך לפסיכיאטר המחוזי. הם יוכלו לתת לך גם פתרונות אפשריים וגם תוכלי להתחלק בנטל האחריות הקשה הזו עם מישהו מקצועי.