זקוק לעזרה

שלום רב, יש לי בעיה שאני לא יודע אם זה הפורום הנכון להפנות אותה. אני בן 30, בריא גם פיסית וגם נפשית, מעולם לא ביקרתי אצל פסיכיאטר או פסיכולוג. לפני שנתיים מאז ה-"התנתקות" (שלקחתי אותה מ-א-ו-ד קשה) התחיל אצלי שינוי שמאוד מאוד מטריד אותי אבל אני לא שולט בו. השינוי מתבטא בכמה דברים: 1 - התפרצויות זעם בלתי נשלטות על מישהו: אני לא מתכוון סתם בלי סיבה, אלא אם מישהו למשל עשה טעות מכעיסה, אמר או עשה משהו שבאמת מרגיז, קשה לי מאוד להתאפק, אני מרגיש איך ה-"דם עולה לי לראש" ואני מגיב בהתפרצות כל כך גדולה שהבנאדם חושב שהשתגעתי. אומרים לי שגם תנועות הגוף שלי נהיות חדות בזמן הצעקות, ואני נשאר בלי אוויר בין המילים כי אני בקושי מכניס אוויר בין מילה למילה, פתאום אני מרגיש חנוק, אבל ממשיך לצעוק. אני מבין שאני גורם נזק לעצמי, ולכן אחרי כמה דקות של כעס אני מצליח להרגיע את עצמי קצת ולהוריד את הטון, אבל זה שוב חוזר באופן בלתי נשלט. מאז שזה התחיל אנשים מתרחקים ממני, הפסדתי לקוחות בגלל זה, אבל זה חזק ממני. 2 - חוסר סבלנות לאנשים: בייחוד אנשים שקולטים לאט. פעם הייתי מאוד סבלני, סופר-סבלני, כולם דיברו על איך יש לי סבלנות לשבת עם אנשים ולהסביר להם, היום אין מה להשוות. אני הרבה יותר חסר סבלנות. אולי זה קצת קשור לנקודה הראשונה. 3 - בכי: כשאני לבד עם עצמי, למשל נוסע באוטו, אני מסוגל לחשוב על דברים עצובים (לאו דווקא שקשורים בי) ולהתלחיל לבכות, ממש עם דמעות, כנ"ל כשאני שומע שיר עצוב או רואה סרט עצוב בטלויזיה (כגבר, אם אני בחברת אנשים אני מנסה להסתיר את זה, לא נעים, אבל העוצמה הריגשית פשוט גדולה מאוד, הרבה יותר ממה שהיה לפני שנתיים, קצת חסרת פורפורציה זה בסך הכל שיר או סרט... אני לא יודע אם אני צריך לפנות לטיפול או לא, ולמי פונים אם צריך. פסיכיאטר? איזה? פסיכולוג? אולי אני פשוט יכול לבד לטפל בזה? אולי זה עובר לבד מתוך המודעות העצמית שלי לבעיה? תודה.

שלום רב, נשמע שעברת חוויה לא פשוטה. איפה היית בהתנתקות? מדוע זה פגע בך כל-כך? השאלות הללו קריטיות להבנת מצבך והתאמת הטיפול.

מה עבר עלי בהתנתקות זה סיפור ארוך מאוד, ואולי זה לא הפורום הנכון לספר על זה (זה קצת פוליטי, וזאת ממש לא הכוונה שלי אני מתכוון לצד הנפשי, בריאותי כאן). בקצרה אומר שלמרות שלא גרתי בגוש קטיף, הייתי מאוד מזוהה איתם והיו לי הרבה חברים שם. בימי ההתנתקות עצמם השתתפתי בכל הפגנה אפשרית בכל צומת (אם כי בלי להפריע לתנועה), ובסוף התארגנתי עם קבוצה של כ-100 אנשים, ויצאנו בהליכה רגלית של שעות רבות בלילה עד שהגענו לתוך הגוש עצמו לכביש היוצא מהבסיס הצבאי המאולתר שהוקם שם לצורך ההתנתקות. נשכבנו על הכביש ומנענו יציאת כלי רכב צבאיים אל ומתוך הבסיס. כמובן שהיה ברור לכולם שזה לא ימנע את ההתנתקות, וגם אם היינו פי 100 בכמות זה עדיין לא היה מספיק, אבל לא יכולתי עוד לעמוד בחיבוק ידיים. לא התעמתנו פיזית עם החיילים או השוטרים, היה ברור לכולם אפילו בלי לומר מילה שההתנגדות תהיה פסיבית. ואכן חיכיתי שיבואו ויקחו אותי, שירימו אותי מהכביש ויגררו אותי החוצה, כי אני ברגליי לא אצא משם, רק כדי להרגיש שאני לא נתתי יד לפשע הזה. אכן ארבעה יס"מניקים הרימו כל אחד מאיתנו (אגב, למרות שהיינו פאסיביים לגמרי כשק תפוחי אדמה, כל אחד מאיתנו סבל מעיקומי ידיים מיותרים, אני למשל קיבלתי בעיטות בראש, וזרקו אותי מגובה רב על הריצפה, בחורה אחרת לידי הופשטה מחולצתה לעיני כל כדי שתעזוב את העץ שחיבקה אותו ברגליה ועוד סיפורים שזה לא מקומם). הועמסנו על אוטובוסים שהוציאו אותנו אל מחוץ לגוש. גם לאחר מכן לא יכולתי ללכת לעבודה, אפילו לא לישון. עמדתי בצמתים עם שלטים, והמשכתי לבכות מול המראות המזעזעים בחדשות. הזדהתי כל כך עם התושבים עד שהרגשתי כאילו גם אני גורשתי משם ביחד איתם. מעבר לכל זה, מאז ההתנתקות אני מרגיש שהמדינה בגדה בי ובציבור גדול, איבדתי את האמון במדינה, במוסדות השלטוניים, בצבא, במשטרה, תקופה ארוכה למשל סירבתי ללכת למילואים (לאחרונה חזרתי, לא בגלל שהאמון במדינה או בצה"ל חזר אלי, אלא בגלל החברים בפלוגה שלא רציתי שיסבלו בגללי), אני מרגיש כמו ילד שאבא שלו בגד בו, שזאת הבגידה אולי הכי כואבת... אין לי עוד כבוד לסמל, לדגל וכדו'. עד היום מתנפנף לי סרט כתום על האוטו בדיוק כמו בימי ההתנתקות, שאני מחליף אותו כל כמה חודשים כשהוא משחיר. אני ממש לא רוצה להיכנס בפורום הזה לדיון פוליטי, אלא להתייחסות הרפואית, נפשית של הבעיה שלי שתיארתי בהודעה המקורית (בכי, עצבנות והתפרצויות בלתי נשלטות, חוסר סבלנות), ולשאלה בה חתמתי את ההודעה המקורית: האם יש צורך בטיפול או האם מודעות עצמית מספיקה? אם יש צורך בטיפול - איזה? איפה? אגב, יתכן שזה לא קשור בהכרח להתנתקות, אלא שזה נראה לי הגיוני כי זה התחיל מאז...