היסטרי וחשוב

לי אפשר להגיד שאין רקע פסיכיאטרי חוץ מזה שנפגעתי פעם קשה בראש וקיבלתי חוות דעת וטיפולים מנוירולוגים פסיכולוגים ופסיכיאטרים ולא ממרפאה בעיסוק שהיתה לי רק בבית חולים, אבל זה סיפור מטומטם על פאשלה של חוסר זרימת מידע בין קופת חולים לאמא שלי. הקיצר, מאז התאונה במשך כמה שנים קיבלתי טיפול נגד אפילפסיה שבבית חולים היה דנטואין ונוירולוג פרטי החליף לי לטגרטול. אחר כך הפסקתי לקחת את זה בהוראת הרופא. זה לא עשה לי מי יודע מה טוב מתי שלקחתי את הכדור. בקיצור, אחרי כמה שנים ראיתי את התרופה הזאת אצל ידיד טוב שלי שהתייתם משני הוריו ונאלץ לחיות עם אחיו שהיה אלים ואחרי שהאב נפטר(לפני שהכרתי אותם) אובחן כסכיזופרן. מה שהחזיק את ידיד שלי היתה בעצם אמא שלו,שנפטרה שנתיים לפני שהוא הסתבך, וחברים שלו. אז הוא התחיל להעלם ופעם כשתפסתי אותו בבית (גם אני הייתי עסוקה מאוד אז) ראיתי שהוא קיבל תרופות וטגרטול בינהן, ואנאפרניל בינהן. אנאפרניל גם נתנו לי לקצת זמן כי היתה תקופה שהייתי ממש מדוכאת וניסיתי להתאבד. זה מאוד עזר לי, אם כי אחר כך ניסיתי עוד כמה פעמים להתאבד ואז אמא שלי הפסיקה לי את זה. בקיצור , די הייתי בשוק מזה שראיתי את התרופות האלה, ונורא רציתי להגיד משהו חכם אבל הכל התבלבל לי והייתי מאוד לחוצה. אז מזה שידעתי שטגרטול זה נגד אפילפסיה אמרתי שזה לא היה צריך להיות אצלו, ומזה שראיתי את האנאפרניל ורציתי להזהיר אותו, נלחצתי וחייתי במחשבה שאני עוד אספיק לבקר אותו ולתקן את הכל. כלום לא הצליח לי בסוף, ואמרתי משהו הפוך. אני לא זוכרת מדוייק , אבל נראה שאמרתי שיקח את הארנאפרניל במחשבה לבקר אותו בזמן שיפסיק את זה בזמן או , וזאת מחשבה מזעזעת, לאפשר לו לנוח מהכל עם התרופה. אני מקווה שחשבתי על משהו יותר טוב, אבל המחשבות מתערערות כשהמציאות מחרידה. וכנראה שהוא זרק את כל התרופות, ולא ביקרתי אותו גם כשהבטחתי לו וגם כשידעתי שזה ממש חשוב והבטחתי לבוא, כי ביטלתי בסוף , ואמרתי שאבוא בסוף השבוע אחרי מבחן שבאמת ניסיתי ללמוד אליו אבל לא הצלחתי כי לא למדתי בצורה טובה, והיתה לי מורה פרטית חדשה אשפית אבל נורא מלחיצה, והתלבטתי אם לתרגל ולתרגל כמו שאמרו לי, בלי שעדיין הבנתי באמת איך זה הולך או לנסות להבין, שכולם אמרו לי לא ללמוד ככה, בגלל מועד הבחינה שהיה ממש קרוב. בקיצור, בסתר ליבי החלטתי להפתיע אותו למחרת ולא אמרתי לו למרות שהייתי מלאת דאגה. למחרת באמת התקשרתי בבוקר, אבל ענו לי גיס שלו ואח שלו שהוא איננו. לא ממש רציתי להאמין ונסעתי לשם וזה היה נכון. לאט לאט באו חברים וקיבלו בהלם את הידיעה וישבו שם. הדבר המזעזע ביותר הוא שכבר הרבה זמן לפני זה ראיתי שבמטבח שלהם מונח חבל וזה לא מצא חן בעיני ותכננתי להעלים אותו אבל אף פעם זה לא יצא לי כי תמיד הייתי קצת משותקת בשביל לעשות את זה או שהעדפתי להתמקד בנס קפה. החודש תהיה האזכרה השניה של ידיד זה. יש לי רגשות אשם וכאב וחרטה ברמות גדולות. יחד עם זה אני תמיד מוצאת לעצמי איזה תירוץ בשביל שאני אוכל להמשיך לחיות אבל זה מאוד קשה ועצוב. אני רוצה לשאול מה אתה אומר על הכל. תודה מראש,ל. דרך אגב, זה לא לגמרי קשור, אבל אם אתה רוצה לדעת, כמה חודשים אחר כך האח לא החזיק מעמד , ולפני זה פגשתי את האח בדיור המוגן שלו אליו הוא עבר, והוא העביר לי פריטים שהוא אמר שהיו של ידיד שלי. ציינתי את זה רק להשלמת הפסיפס האומלל הזה. אני יודעת שבסוף ידיד שלי התייאש אבל לפני זה הוא היה מי שהחזיק את המשפחה שלו וגם החזיק אותי בהרבה מובנים , ואני לא הייתי שם כשהייתי צריכה.

שלום רב, סיפורך נגע לליבי. מאד קשה כשאדם קרוב שם קץ לחייו וקשה המחשבה שאולי היית יכולה להצילו. מנסיוני, בד"כ מי שממש רוצה למות- מצליח. ומי שרוצה עזרה (מחברים או אחרת) - מצליח להגיע אליה. אני לא משוכנע שאכן היית יכולה לגרום לדברים להתגלגל אחרת. יש דברים בעולם שיש להם כוחות משלהם, ולא על כל דבר אנחנו יכולים להשפיע. נראה לי שעזרה מקצועית (פסיכולוג או עובדת סוציאלית) היו יכולים לעזור לך הרבה בשלב בו את נמצאת. היי חזקה.