מצב קשה

אין לי כ"כ את המילים לתאר את מה שאני חווה..אני מסוייטת, מבפנים... מוטרדת קשות- מהכל! אני יודעת שאני במתח וחרדות- חורקת שיניים- והכל טבעי- יחסית לעובדה שאני בת 30, בלי כלום כמעט, מנסה לסלול לעצמי חיים אבל הבילבול שאופף אותי מקשה עליי. ואין לי חשק או רצון אמיתי לעשות משהו. ואין לי תחושות לפעמים, פשוט זומבי- נכנסתי למצב של כהות חושים כנראה מרוב שנאלצתי לאטום הרבה רגש בתוכי. עברתי הרבה אירועים קשים בחיים, והרבה פסיכולוגים בחיים והציעו לי הרבה סוגים של כדורים בחיים- שהפרנויה שלי והמוסריות באשר לבחירה! באיזושהי פעולה!- עיקבו אותי מלקחת... אני לפעמים רוצה להתאשפז אבל יודעת שזה רק יקח אותי למקומות יותר קשים עם עצמי... ואם היתה לי התמיכה הנכונה- יתכן שאין הכך צורך. עד היום אני לא יודעת מה יש בדיוק.. לפי הפסיכיאטרים שפגשו אותי החלפתי כמה מחלות.. מדיכאון מגורי לפסיכוסוציאליזם לדיכאון וחרדה. התרופה האחרונה שרכשתי אבל טרם לקחתי יתה סרוקסט בשעות קשות של זעם הייתי לוקחת קסנאגיס... עכשיו אני רק מעשנת שזו התרופה שלי מאז ומתמיד... ורע לי ואין לי כוח ואני פוחדת שבאדישות שעוטפת אותי אני גם אמות. אני מאמינה שלכל אדם יש את התרופה הנכונה לו, ושאם אבא שלי היה בחיים והיה לו כסף כבר היו דואגים לי לתוכנית שהיתה מוציאה אתי מזה. המצב הוא שאני אפילו לא יודעת מה יש לי בדיוק ע"מ לחקור את זה ולסות לבנות לעצמי תוכנית.. מי יכול לעזור לי מבלי שהתאשפז? האם ניתן לאבחן מחלה בהסתכלות קצרה? איזה טיפולים יש לא תרופתיים שאוכל לעשות לעצמי? האם חולה נפש צריך יותר ללמוד לחיות עם המחלה שלו מאשר לקוות שהיא תעבור? האם אין זה לכשעצמו שובר את הרוח?

רנה שלום, את מתארת מצב באמת לא פשוט. לא כל בעיה נפשית מחייבת אישפוז. לרוב הבעיות ניתן לתת מענה ללא אישפוז. הכי נכון שתגיעי למרפאה ציבורית שם יש צוות רב מקצועי, הכולל פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים ועוד, שיוכלו לנסות לבחון את מצבך ולתכנן תוכנית טיפולית. זה לא תמיד כזה פשוט. ישנם הרבה מצבים שלוקח הרבה זמן לאבחן ולייצב. לפעמים מדובר בשנים רבות, אבל אסור לוותר. ברוב המרפאות הללו ישנן קבוצות תמיכה, וזו מסגרת נוספת שנראה לי שתוכל להועיל לך. המון הצלחה.