שאלה בנוגע לדיכאון

שלום רב! רציתי לשאול שאלה בקשר לדיכאון. שמתי לב בחיי האישיים שבמצבים קשים, לדוגמה כשחליתי במחלה קשה, הייתי מדוכאת מאוד וכאשר הצלחתי לשפר את הנסיבות, יהיו אשר יהיו, מצב רוחי השתפר. זה עורר בי מחשבות על אבחון דיכאון, כי בתקופות בהן היה לי מאוד קשה ללא ספק היו מאבחנים אותי כסובלת מדיכאון אבל מצב הרוח הדיכאוני נבע מהנסיבות ולא מבעיה נפשית, ולראיה השיפור. תהיתי אם יש הבדל בין דיכאון שנובע ממצב בו נמצא האדם לבין אבחנה של דיכאון כבעיה נפשית. האם מאבחנים דיכאון בשני המצבים הנ"ל? או שיש הבדל מהותי בין דיכאון מצבי (אם אפשר לקרוא לו כך) לדיכאון שמוגדר כמחלה? זה עורר בי שאלות כי אני תוהה אם לא ממהרים לאבחן דיכאון. ברור לכולנו שהחיים קשים ומצבי הרוח, באופן טבעי, נעים מעלה-מטה. האם באבחנה של דיכאון מדובר פשוט בנקודה קיצונית יותר על סקאלת מצבי הרוח? או במצב-רוח שלא תואם את המציאות, להבדיל מדיכאון שנובע מקשיים אובייקטיביים? אלפי תודות!

אפרת שלום, אני לא בטוח שהיו מאבחנים אצלך דיכאון. קיימת אבחנה של "הפרעת הסתגלות" המתאפיינת בסימנים דומים לדיכאון, רק שהפרעת הסתגלות מתאפיינת בכך שהיא מופיעה אחרי שינוי לא נעים בחיים, וחולפת מיד כשהמצב הלא נעים חולף. דיכאון, להבדל, לא חולף כאשר הבעיה חולפת. יש לציין כי הטיפול בשני המצבים דומה (תרופות, פסיכותרפיה), וצריך לזכור שאנחנו לא מטפלים במי שלא פונה אלינו. רוב האנשים עם הפרעת הסתגלות כלל לא פונים לעזרה וזה כאמור חולף לבד. גם חלק גדול ממי שיש לו דיכאון של ממש לא פונה לעזרה. אם כבר מישהו פונה לעזרה, אני אתן לו את העזרה שאני יכול לתת, זאת בתנאי שהוא רוצה אותה, כלומר אוכל להציע לו טיפול תרופתי ופסיכותרפיה, אבל רק הוא יחליט האם הוא מעוניין בכך או לא. אני מקווה שהצלחתי להבהיר את הסוגיה. כך או כך- רק בריאות ושמחה.....

לד"ר שלום רב, תודה רבה על התשובה מלאת הסבלנות. האם אוכל לשאול הלאה? הנושא מאוד מעניין. אינני בטוחה שאני מסכימה עם האבחנה של "הפרעת הסתגלות" ורציתי לשאול אם הבנתי אותה נכון. אולי לא הבנתי. אם כן הבנתי, היא נשמעת לי מנוגדת לשכל הישר. (אינני מתכוונת, כמובן, לאדם שלא פונה לטיפול אלא דווקא לדוגמה של אדם שכן פונה לעזרה, ומציין שעוברת עליו תקופה קשה.) האם לא נורמלי, ונורמטיבי, מצד אדם שעוברים עליו קשיים בחיים להרגיש עצבות? מדוע יש להגדיר זאת כ"הפרעה" כאשר מדובר במשהו מובן מאליו וצפוי מראש? מובן שיש אינספור כלים להקלה על המצב, מתרופות ופסיכותרפיה ועד לדימיון מודרך, מדיטציה, הישענות על חברים וכו', וזו אחריותנו האישית לעזור לעצמנו. אבל התהליך הצפוי מראש של ארוע קשה, ירידה במצב הרוח והתמודדות עם הקושי נשמע לי נורמטיבי וברור מאליו, על-פי השכל הישר. לצפות מאנשים להיות תמיד באותה רמת אושר, או באותה רמת תפקוד, ללא כל שינוי, נראה לי לא-מציאותי. אף אדם לא היה עומד בקריטריונים שכאלה. כל אחד ואחד מאתנו היה מוגדר כסובל מבעיה נפשית. והאם לא ברור מאליו שכל אחד מאתנו יתמודד עם קשיים במהלך חייו? האם מטרת הטיפול היא לעזור לנו להגיב אותה תגובה רגשית לכל גירוי, יהיה אשר יהיה? הדבר לא נשמע לי הגיוני. להיפך, נראה לי שהייתי מגדירה אדם שמגיב בעצב לקשיים ונאלץ להתמודד עם הקושי והעצב כאחד כאדם בוגר בנפשו, שרגשותיו תואמים את המציאות. האם לא היית מסכים? אם אדם שחלה בסרטן, איבד בן-זוג או קרוב משפחה חלילה או עבר משהו אחר שקשה לעמוד בו, היה ממשיך לתפקד תפקוד מלא בחיוך רחב וטוען שהוא מאושר והכל בסדר, האם *זה* לא היה מצביע על הפרעת הסתגלות? שוב, תודה רבה.