מיואשת

אני בת 20 חיילת. שנתיים טיפול פסיכולוגי, לא עוזר! אני בקבוצת תמיכה (ביעוץ הפסיכלוגית) לא עוזר! כל סופ"ש בבית בדכאון, אני לא רוצה לצאת לא רוצה לפגוש אנשים, אני יודעת למה הפסיכולוגית הסבירה, פחד, פחד מציפיות, פחד מביקורות. הבנתי! ד"א היא אומרת לי שזאת לא חרדה חברתית! יופי הבנתי את הבעיות אני מודעת אבל מה זה עוזר! זה לא עוזר! פחד מלהראות את הנשיות שלי, וכשאני מראה, זה יוצא פתטי. אנשים תופסים אותי כמשהו שאני ממש לא, כי אני דואגת לזה, כל היום אני במסכות. בקבוצה הזאת אומרים שאחת הבעיות העקיריות שלי, היא שאני אינטלגנטית מידי ושאני כ"כ מודעת לעצמי שאני מבקרת את עצמי יותר מידיי וזה מה שעוצר בי. ממש אינטלגנטית אני הורסת לעצמי במו ידיי את חיי. לא יוצאת. ואנשים כן רוצים ליצור איתי קשרים ואני בחורה מאוד יפה ומושכת ומתחילים איתי כל יום, ואני לא רוצה שום קשר! אני מפחדת. לא יודעת ממה אני פשוט בכלא של עצמי! רציתי לפנות לפסיכאטר לקבל תרופות אבל הפסיכולוגית אומרת שאני לא צריכה. גם בא התחלתי לחשוד, שהיא מסיימת כמה דק' לפני את הטיפול, שהיא לא רוצה שאלך לפסיכיאטר כי ככה אני לא אבוא אליה. כל טיפול אני מרגישה בזבוז כאילו דברנו כבר על הדברים. שנתיים. לא עוזר. הייתי בכמה לפניה, אצלה נתקעתי, היא הכי מקצועית. מה יש לי? מישהו מוכן להגיד לי. כי אני כבר שנתיים אפילו שלוש בטיפול הזה ועדיין לא הבנתי איך אני יכולה לעזור לעצמי. אני יודעת, הגעתי לתובנות, הסבירו לי.. אבל אני פשוט נכה נפשית. אבל עם אנשים במחשב אני מפחדת לשמור על קשר. אני מאוד חכמה אני מודעת לזה, אבל בחברה לא רואים קמצוץ מזה. רואים. משהו אחר! שונה לגמרי. מה לעשות?! אני כ"כ שונאת את עצמי, למה אני לא כמו כולם?

שלום רב, נשמע באמת לא פשוט. את יודעת, יש משפט צבאי ישן שאומר "אין שכל-אין דאגות". אצלך זה כנראה להפך.... ברור לך שהתובנות לא מובילות אותך לשום מקום, כי באמת התובנות הן רק בסיס, אבל כל איש מקצוע רציני יאמר לך שתובנות בפני עצמן לא מביאות לשינוי. אינני מכיר היטב את מצבך, אבל מהמעט שחשפת נדמה לי שגם תרופות לא יביאו את הישועה. אז מה כן מביא את השינוי? תהליך איטי והדרגתי, שקורה בטיפול ממושך. שנתיים נדמות להרבה זמן, אבל לפעמים רק טיפול של 4 שנים ויותר יכול לעשות את השינוי. וגם זה נעשה בהדרגה, אט אט, באופן כמעט לא מורגש. ובנתיים- כל יום שעובר קשה עליך מנשוא. אבל אני משוכנע שעם הזמן יחול שינוי של ממש. זה נשמע כמו קלישאה- אבל באמת כל החיים לפניך, את מטפלת בעצמך כמו שצריך, כבר עברת חלק משמעותי מהטיפול- ואסור להרים עכשיו ידיים. זה יקרה. אני משוכנע בכך. שהשנה הנכנסת תהיה לך קלה יותר.

לא חייבים להיתקע על מסלול שאינו עוזר יש היום המון אלטרנטיבות לטיפול הפסיכולוגי הקלסי אם אחרי שלוש שנים של טיפול את יכולה להתחיל הודעה עם הכותרת אני אפס, בשעה שתוכן הודעתך מראה בבירור שהתדמית שלך אינה כזאת: את יפה וחכמה, ומן הסתם גם רגישה, בדקי אם ואיך מחדירים לך בטיפול את הסוגסטיות הנכונות, לא מה אומרים לך מן השפה אל החוץ אלא איך מסייעים לך לבנות את התדמית שעצמית שלך ואת האישיות בהצלחה רבה

דבר שלא התייחסתי אליו בהודעה הקודמת.. כל פעם, שיש משהו שקצת שובר שגרה אצלי, שקצת גורם לי להתרגש, אני נכנסת ללחץ, לא ישנה בלילה, ואף מקיאה. הפחד הזה תמיד קיים אצלי. אני חייבת להודות, שבחצי השנה האחרונה זה לא קרה, אבל אני מניחה שזה בגלל ששום דבר מרגש לא קרה, מכיוון שאני בצבא והשגרה ידועה. אני מאוד מפחדת שמא יקרה פתאום משהו, שקצת ירגש אותי ויחזיר אותי למקום החרדתי שקצת הספיק להעלות אבק. אני יודעת שכאשתחרר אני אחזור אליו. הפסיכולוגית אומרת שזה מאחוריי ושהיא מאמינה שזה לא יקרה, אבל אני יודעת שזה חלק מהשיטה, שהיא מנסה לשמש לי גב, ולתת לי את הבטחון, שכן היא אישה מוסמכת ומבינה, ושאאמין לה ובאמת זה לא יקרה. אבל בתוך תוכי, זה תמיד שם. אני מרגישה את זה חי, ואני יודעת שזה יתפוצץ והחרדה הזאת תחזור, והסמפטום הזה יחזור. הוא תמיד מתחבא שם. אני יודעת למה הוא שם היא הסבירה לי. הקונפליקט הפנימי שלי וכל שאר הפחדים שהונמו בתוך האישיות שלי, הדימוי העצמי הנמוך, ליקויי הלמידה, והפחד שיחשפו אותי ואת הרגישות והפגיעות שלי, שיזרעו לי מלח על הפצעים, שיצפו ממני ויתאכזו. זה הכל מודע אני יודעת! אני יודעת כבר מה גורם לזה! אז למה זה עדיין שם?