סכיזואפקטיב והכחשה.

דוקטור שלום, ידיד מאוד טוב שלי, (קצת יותר מידיד), מאובחן כסכיזואפקטיב. בעבר היה מאושפז כשלושה חודשים עם מחשבות גדלות ובסוף האשפוז היה לו דיכאון ממש ממש קשה. עכשיו הוא כארבע שנים לאחר האשפוז. כל פעם כשיש לו מצב מאוד טוב, או מאוד רע- הוא תמיד מוצא לזה סיבה. כמעט תמיד יש גורמים חיצוניים שאשמים בדיכאון כשהוא נכנס אליו. הוא מתנגד לתרופות גם בטענה שזו טעות באבחנה והוא לא חולה ולכן לא צריך תרופות. השאלה היא האם יש טעם להוכיח אותו על טעותו, או פשוט להניח לו לעלות ולרדת במצבי הרוח? בדרך כלל הוא לבד מעלה את הנושא של האבחנה כשהוא סובל מדיכאונות, "הפסיכאטרים בטח היו אומרים שאני במצב רוח הזה בגלל שאני סיזואפקטיב" תמיד שואל לדעתי אם הוא חולה או לא. אני תמיד אומרת לו שאין לי מושג ואני לא מבינה בזה. למרות שאני כן מבינה וברור לחלוטין שהוא סכיזואפקטיב. השאלה אם להגיד לו את דעתי ולהגיד לו שלדעתי הוא זקוק לתרופות, שלהן הוא מאוד מאוד מתנגד? תודה ושבוע טוב.

מירב שלום, הידיד שלך לא לבד. יש עוד רבים במצבו המתקשים לקבל את מצבם. זה באמת לא פשוט להגיד לעצמך שאתה "חולה נפש". לא כדאי להוכיח אותו או לכעוס עליו. הוא לא זקוק לכעס אלא לתמיכה. מאידך חשוב לאמר לו אמת כשהוא שואל. אני מניח שהוא מבין באיזשהו מקום בתוכו פנימה שהוא חולה, רק קשה לו מאד להודות בכך. אם את חושבת שהתגובות שלו קשורות למחלתו- אימרי לו את האמת כשהוא שואל. אל תתוכחי איתו. אם הוא מתחיל לנסות לגרור אותך לויכוח צאי מזה ואימרי לו שאת לא רוצה להתווכח. את ענית מה שנראה לך כיוון שהוא שאל. לא חשוב לך להוכיח מי צודק או לנצח בויכוח אלא רק לאמר את האמת שלך ולהמשיך להיות איתו כי הוא יקר לך. אותה גישה צריכה להיות גם לגבי הטיפול התרופתי- אל תיזמי אלא רק תגידי את האמת שלך כשהוא שואל. אל תגררי לויכוח. מדובר בתהליך ארוך, אבל דוקא המסר העיקבי מאדם קרוב, כמוך, יכול לחלחל אט-אט ולעשות את שלו. עוד שנה. עוד שנתיים. סבלנות... מים שקטים חודרים עמוק. בהצלחה!

מירב היקרה מדבריך עולה איכפתיות רבה ואהבה לידיד שלך. בעיני באמת הכי חשוב זה לתמוך בו, בדרך לבריאות נפשית. לא חשובות כל כך ההגדרות. אם יותר קל לו לאדם לא להגדיר עצמו כחולה, למה להתעקש איתו? לפעמים כוחה של האמונה בבריאות הנפשית לא פחותה מכוחן של תרופות פסיכיאטריות. יש משהו מאד פאסימי בהגדרות הDSMיות הללו, כאילו המצב הוא חסר מוצא וחסר רפואה- פרט לתרופות הקיימות שגם הן לא תענוג גדול. בעיני, האדם צריך להוביל את האופן בו הוא מתמודד עם קשייו. ולפעמים הכחשה היא נהדרת, כי היא מאפשרת לאדם להתעלות מעל לסטיגמות שלו על עצמו ושל אחרים עליו, ולפעמים להפתיע אפילו את עצמו ביכולות התפקוד שלו עצמו. לא סוד הוא שאובחנתי כביפולרית, לפני שנה הייתי בעיצומו של משבר מאני פסיכוטי, כשהפסקתי תרופות אחרי בחינת ההתמחות שלי ועליתי שוב למשיחיות השמיימה... באותה תקופה נלחמתי כמו ארייה נגד כל מי שהעז להגיד לי שאני מאנית. והגעתי לפסיכיאטרית שהיתה לי אז, והיא אמרה לבעלי, בנוכחותי- היא מאנית אבל לא מסוכנת. אפשר להניח לה להיות בלי תרופות, בינתיים. עוד מעט הדיכאון יגיע, ואז היא עצמה תרצה בתרופות... כל כך כעסתי. מאיפה היא יכולה להיות כל כך בטוחה שאני אפול לדיכאון? מה, האמת המדעית שלה חזקה יותר מכוחות נפשי ורוחי? לא הסכמתי לחזור אליה יותר ונפגעתי מאד גם מבעלי, שהיה מבולבל בין דבריה לבין כאבי ואמונתו בי. למותר לציין שהדיכאון לא הגיע. נלחמתי בו בשיניים. גם לא חזרתי לתרופות. התחלתי טיפול אלטרנטיבי בעזרת שיאצו שעזר לי מאד, עד היום. איני פסיכוטית היום, גם לא מאנית, וגם לא בדיכאון. האם להתווכח איתי הועיל? אולי רק כדי להגביר את נחישותי לא להאמין לפסיכיאטריה המקבעת הזאת, המלחמה נתנה לי הרבה דלק ובסופו של דבר גם הכימיה התאזנה. לדעתי הרבה פעמים הפסיכיאטריה מייאשת את החולים, מקבעת אותם בתוך תפקיד נצחי וחסר מוצא של חולי נפש. לדעתי לפעמים להכחיש זה בריא יותר מלקבל זאת כתורה מסיני. ובכל מקרה, צריך ללכת עם האדם ועם האופן בו הוא בוחר להתמודד עם מצבו, ולא לכפות עליו ספרי פסיכיאטריה שהם בסופו של דבר סטטיסטיקות... יום טוב תמי.

ארבע שנים הוא אחרי אישפוז בלי לקחת תרופות ולא היה לו שום התקף רציני נוסף, ואני לא מתכוון לשינויים במצב רוח או דיכאון קל, אלא מצב פסיכוטי שמצריך אישפוז. שימי לב עד כמה הסטטיסטיקה עובדת לרעתו- מתוך מי שמפסיק תרופות אחרי שנה, 70% מקבלים התקף פסיכוטי! יכול להיות באמת שאיבחנו אותו לא נכון...זה קורה...גם פסיכיאטרים עושים טעויות...