אלוהים, או ד"ר- מה זה ל?

רציצות נפשית, אי שקט, תחושה של- "הצילו", אני בוערת... מחפשת מושיע, אני במצוקה! הצילו אותי...אני משתגעת ואשתגע יותר אם לא אקבל עזרה, עיצרו לרגע- חבקו, הרגיעו, מסמסו. הצפה שלא שוכחת. סגרו אותי, נחשפתי ונכוותי, אני בוערת מהכוויות. אין רגע שפוי שממלא בכוחות חדשים ולדברים. זה היה יותר מדי בשביל שאכיל. התחושה הבלתי נגמרת שאין לה התחלה וסוף, מכלה אותי. לא נותנת לעורי, להשתקם ולגדל עור חדש תחתיו. נעה בין זה לבין, צמצום, דכאון, לאות, דאגות, חרדות. מה זה ד"ר שמגר? מדוע הרופא אינו מבחין במצוקה? אולי בגלל שאני נשרכת איתה הרבה זמן, וכלפי חוץ לא רואים דבר? מדוע זה לא עובר , לא נרגע, לא מגיע השקט, והשמחה. מלבד, העצה הרגילה של ללכת לרופא, ולטיפול- שלא מקל ולא מרפא. האם נכוותי כה חזק שיהיו פלאשבקים בתחושות? לכמה זמן אני צריכה להיערך? 5 שנים? כל החיים? בנתיים אני מתפקדת בקושי,מנסה עד כמה שכוחותי יכולים לתפקד מתוך הבעירה. תודה

רוית שלום, אכן נשמע שאת בוערת. המשפטים שלך סוערים, משתלהבים, ללא התחלה וללא סוף. מרוב כאב וסבל קצת קשה להבין מה יש שם למטה. אז ברשותך, מספר שאלות: כמה זמן את סובלת? איך זה התחיל? מה הרופאים אומרים שיש לך? האם קיבלת טיפול תרופתי? איזה, ובאיזה מינון? האם קיבלת טיפול אחר, כמו טיפול פסיכולוגי? מחכה לתשובותייך בשביל לעזור לכבות את הבערה.

התחיל מפגיעות סובלת שלוש שנים ++ הרופא טוען שזה דכאון קיבלתי סוליאן 100 מ"ג אח"כ רספרדל 0.5 מ"ג, אח"כ או לפני כן, סרוקסט...בהמשך, פריזמה, ציפרלקס וסימבלטה 60 מ"ג. כל השאר היה במינון של כדור אחד ליום. שלפעמים הייתי נוטלת סרוקסט. קיבלתי טיפול פסיכולוגי ששם התחילה הרגרסיה וההדרדרות. אני מותשת, אין כוחות, דימוי עצמי שלילי, אין משב רוח רענן במשך כל אותה תקופה וזה מאוד שוחק ומעייף. גוררת עצמי כמו חצי בנאדם, שחיותו נעלמה ועם זאת הבעירה בעורפי. מרגישה שלא מוצאת לתאר את המילים לרופא, כאילו אני מספרת לו סיפורים בגלל שחיצונית מלבד לא רואים דבר...ומרגישה שיכולת הביטוי של נפגעה.