התודעה התרחבה והלב נשאר מאחור

שלום דוק, מחר אני נפגשת עם הרופא שלי ואני לא יודעת מה לומר לו. אני מרגישה שאני עוהדת על *טורים* גבוהים, מרחפת, זרה לעצמי...כאילו *התושבת* לא יושבת במקומה. מרגישה נמרצת, מדברת מהר, קופצת מנושא לנושא, מפוצצת באסוציאציות, דימויים, אינספור תובנות, וכל זאת בלי יכולת לווסת ולמתן. יחד עם זאת, חשה במצב רוח ירוד, עצבות ובחוסר תקווה. וגם שינה מועטה (מחשבות). מה לומר לו- שייתכן כי הפגיעה שחוויתי ואיתה ההפרעות האפקטיביות שהיו לי עד אז (שהיו לגמרי תחת שליטה ותפקוד), יצאו מכלל שליטה והתפתחו לכדי הפרעה דו- קוטבית מעורבת וממשית, ובעצם אני צריכה מייצבים ולא אנטי דכאוניים?? מחד, אני פוחדת שמא זה האבחנה, ואולי מעדיפה להשאר בהכחשה מלאה ומאידך, אני לא רוצה להסתובב עוד עשר שנים עד שיעלו על זה.... אני מרגישה כאילו השכל, התובנות, הדעת התפתחו ורצו קדימה ואילו הנפש נשארה מאחור...כמו שני גלגלים שכל אחד פועל בכיוון הנגדי. כמו אדם שנחשף טרם זמנו *לקבלה* והשתגע...התרחק מעצמו, מנשמתו מהוויתו. ד"ר שמגר,רציתי בבקשה לשמוע את דעתך בעניין...ולשאול בנוסף, 1. האם במידה ואכן זה המצב, האם כמו בדומה למחלת הסכרת, היא מחלה כרונית? כאשר האדם על אף שינסה לשמור על איזון ועל רמת סוכר סבירה בדם, תמיד היא תעלה שוב כאשר יאכל ללא קשר לסוג המזון. 2. האם יתכן מצב של דכאון מסויים עם נתק דיסוציאטיבי שנראה לכאורה דומה להפרעה דו- קוטבית על פני השטח? 3. ומה לומר לרופא מחר? קשה לי ההרגשה, שגם וכאשר אני מנסה, לפנות לעזרה בדרך הפסיכאטרית, על אף שזו לא הדרך בה הייתי בוחרת (אם היו לי יותר מדי ברירות), אני ניצבת בפני רופא פסיכאטר מכובד (מנהל מרפאה), שעושה הרושם כי הוא חסר- אונים, לא מצליח לתת לי מענה ומשאיר אותי באפילה, סובלת. ביקרתי זוג חברים בסופשבוע ברמת הגולן ועדיין נפשי לא נמצאה, כאילו התפזרה לה לכל עבר ולא מוצאת את מקומה החם בפנים, בשקט ובשמחה כפי שהיתה במשך 31 השנים הראשונות. ובנתיים מסתובבת כמו פרופלור, בלי תחושת שליטה על חיי ויכולת עקב כך לקבל החלטות על חיי. תודה, הלה

הלה שלום, ראשית- הכי חשוב לתאר את המציאות כפי שהיא בפני הרופא. האפשרות היחידה שהוא יוכל לעזור זה אם הוא ידע את כל הפרטים. שנית, נדמה לי שכבר ברור לך שהפתרון לבעייתך אינו רק בתחום התרופות. תרופות אולי יוכלו לשפר את בעייתך אבל לא להחזירך לחלוטין למצב שהיה- וכאן נדרשת עבודה שלך. הבעיה היא שכרגע היכולת שלך לבצע עבודה עצמית היא מוגבלת. אבל כנראה שאין כאן קיצורי דרך. בענין הכרוניות- קשה לדעת. גם מחלות גופניות כרוניות נרפאות לעיתים. לפעמים שינוי בתזונה, דיאטה או סיבה לא ברורה משפרים ואף מעלימים סכרת. נדיר מאד אבל קורה. זו אינה סיבה לשבת ולכחות שזה יקרה, או להמשיך לחיות כאילו אין מחלה. צריך לחיות עם המגבלות ובמקביל לקוות ולהלחם שהמצב ישתנה לטובה. אני בעד מלחמה בכל הכיוונים- מה שיצליח-יצליח. מקווה שהרגיעה תגיע במהרה.