זוגיות ומאניה דיפרסיה

אני בת 32, יש לי חבר מקסים בן גילי ואנחנו מאוד מאוהבים ואף חושבים לקחת צעד קדימה במערכת היחסים שלנו. הבעיה היא שהוא חולה במאניה דיפרסיה ואני חוששת לגבי העתיד. אני פוחדת שהמחלה תעבור לילדים (במידה ונתחתן), שהוא לא יתפקד בתקופות מסויימות ואצטרך בעתיד לקחת את כל עול הבית והמשפחה על כתפיי הצרות. הוא היה מאושפז בעבר אבל כיוון שהיינו חוזרים ונפרדים בלי סוף (כבר 3 שנים), אף פעם לא "זכיתי" לראות אותו ממש בהתקפה, תמיד ראיתי אותו רק אחרי האשפוז . כרגע, ההשלכות של המחלה הן שהוא לא עובד, או לפחות לא יציב בעבודה מסודרת, תמיד מתפזר עם עצמו לכל מיני כיוונים שמתכנן לעשות אבל אף פעם זה לא יוצא לפועל, ישן המון בגלל הכדורים וכו'. כשהוא עירני או שפוי הוא הכי מקסים ומדהים בעולם אבל הפחדים שלי לא נותנים לי מנוח ואני מאוד מתלבטת. מה עושים?

היי קודם כל אני מאחלת לך כל טוב בחיים! אני רק אמא לבחורה עם אותה הפרעה ומקווה עם כל הלב שלי שכשהיא תגדל- ותמצא בן זוג לחיים , הוא ידע שהבחורה הזות היא נהדרת ומקסימה ולא יחשוך בגלל ההפרעה הביפוךרית שלה. אם החבר שלך מעוזן עם התרופות, ועם טיפול מתעים, אין שום סיבה בעולם שדפקה ה"ביפולריות" שלו והיה מכשול!. יש הרבה מה ליקרו והרבה מה ללמוד כדי שיהיה לך יותר ידע כדי להתמודד איתו! יש ספר "נפש לא שקטה" אני ממליצה לך. אני גם בחיפוס של קבוצת תמיכה לחברה עם הפרעה ביפולרית וגם ליקירים שלהם, אולי את יודעת משהוא? בהצלחה לכולנו!

גלית שלום, הסוגייה שאת מעלה בפנינו מאוד מורכבת ויש לי תחושה שהיא עוסקת בספקות סביב הקשר כולו, לא רק בהקשר של מחלת נפש. נראה שלא רק לך יש שאלה לגבי קירבה ואינטימיות משום שבן זוגך בוחר להתרחק ממך בזמנים קשים שלו. שניכם עסוקים באותה שאלה- עד כמה ניתן להתמודד עם מצב נפשי קשה. כל עוד לא תינתן לך ההזדמנות לפגוש אותו גם במקומות הללו , אין לך תשובה לגבי יכולתך להתחייב להמשך הקשר. גלית קלמנזון