דפוס התהגותי

שלום, אני בת 24, לא מומחית בפסיכולוגיה. אבל זיהיתי כמה מצבים שחוזרים על עצמם בחיים שלי והם גורמים לי לחשוב שהבנתי דבר או שניים. הבעייתיות היא שאין לי מושג איך לשבור את המעגליות הזו שמתירה אותי חסרת אונים מולה. המחזוריות הזו שאני מדברת עליה מתאפיינת בזה שאני כול הזמן מנסה להציל נשים עם נפש אבודה ונסחפת איתן לאיזה שהיא מערבולת רגשית שיש בתוכה משיכה מינית, אובססיביות, טפיחה לאגו שאני "המצילה" שלהן כלפי חוץ, אבל מבפנים אני נקרעת כי אני יודעת שהדברים לא באמת ככה, אני צריכה אותן מפן אחר שהן צריכות אותי. קרה שהתאהבתי ככה פעמיים וזה הרסני כי זה לא מוביל לשום מקום חוץ מריגוש רגעי. זה משאיר אותי מאוד, אבל מאוד מתוסכלת ואני מרגישה דפוקה שמשהו השתבש אצלי בראש ולא בגלל שזו משיכה לנשים, אלא משום שזה לנשים שתמיד צריכות הצלה ואני יודעת בתוכי שזה האופי שלהן והן לא ישתנו למרות ההישענות שלהן עליי. מהצד השני יש לי גם משיכה מינית לגברים, אבל אני אף פעם לא נפתחת אליהם רגשית. היו לי התנסויות וזה תמיד נגמר יותר בקטע מיני. שאני לא נותנת הזדמנות לגברים שבאמת יכולים להוביל לקשר כי אני מפחדת מהם ( אני לא מאמינה שאני מודה בזה). אני בד"כ הולכת עם גברים שאני מרגישה מראש שאין להם סיכוי אצלי להמשכיות. רק לאחרונה הבנתי את כול זה, זה לא נעשה במכוון או ממקום מודע. אף אחד מהם לא החזיק יותר מחודשיים ולא יצרתי קשר רגשי אתם. אני מאמינה שכול זה קשור מן הסתם להורים כי לא גדלתי על היכרות מעמיקה עם העולם הגברי. גדלתי רק עם האחיות ואימא שלי לא היו גברים בתמונה בנוסף אני הקטנה מבין כולן וגדלתי בצל הדיכאון של אימי כי היא הייתה עדיין מאוהבת באבי כשעזב את הבית. הייתי מקור לניחומים ומשם אני מאמינה שבה הקשר עם הנשים היום. אני מרגישה שספגתי מהפגיעה של אימי והאמון בגברים נפגע אצלי עוד מראשיתו. אני נמצאת בלופ מסחרר ומפחדת להיכלא בו עד סוף ימיי. הבשורות היחידות שאני מתנחמת בהן הן שהיה גבר אחד שנמשכתי אליו מינית ונפשית בזמן הצבא, אבל מיהרתי לשלול את הקשר. הוא היחיד שנמשכתי לנפש שלו במין הגברי ולכן אני חושבת שצריכה להיות דרך וגם אם אני אמורה לחיות את חיי עם אישה לפחות אני מקווה שזה לא יהיה מהתסביך שפירטתי. אני מקווה מאוד שמתוך הניסיון שלך יתברר לי שזה אפשרי כי נכון לעכשיו עייפתי מהחיים למרות גילי הצעיר. אני יודעת שאני בנקודה קריטית בחיים שלי ושאם לא אעשה שינוי השנים יחלפו ויביאו רצף של דיכאונות. לכן אני מעדיפה להתמודד עם זה בצעירותי ולא לחכות עד גיל מבוגר ולהבין שפספסתי תחנות שלא ניתן להשיבן וכן יש את "לחץ הזמן" כי השנים עוברות מהר מאוד ואני מרגיה שאני נשארת מאחור.