לגלית קלמנזון

לכבוד גלית קלמנזון ג. נ. שלום רב, שמי נועם בן 24 סטודנט לעבודה סוציאלית. בגיל 16 אושפזתי בבי"ח פסיכיאטרי, לא בעקבות מחלת נפש אלא לאור קשיים בתא המשפחתי. בהמשך אימי הגישה תביעה לקצבת נכות בביטוח לאומי, ואושרה לי קיצבה בשיעור 75%. אני מקבל קצבה עד היום, לא שונתה, ולא טרחתי לבטל אותה כי "מה איכפת לי אני מקבל כסף..." ושנים שלא הייתי בועדה רפואית. היות ואני סטודנט לעו"ס הטריד אותי האפשרות שהאשפוז עשוי למנוע את קבלת הרישיון לעסוק בדבר. ופניתי לגורמים רבים לצורכי בירור. מתברר שמשרד הבריאות הסיר את שמי ממאגר האשפוזים הפסיכיאטריים עפ"י חוק נוער טיפול והשגחה המתוקן שאומר שקטינים שאושפזו ולא אובחנו עם מחלת נפש לא יתועדו במאגר. אגב... אושפזתי רק פעם אחת בחיי וחלפו מאז 8 שנים. תחילה נרגעו הרוחות אולם אז נזכרתי שאני מקבל קיצבת נכות מביטוח לאומי, ופניתי פעם אחת לאגף השיקום של מוסד זה אולם כעבור 2 פגישות עם העו"ס החלטתי שלא מתאים לי מאחר וההתייחסות הייתה שאני מוגבל מאוד, עד כדי כך שלא יצא ממני כלום... וסרבתי לבזבז את כשרוני הרבים בגלל "אידיוטים".. ויש הרבה כאלה בתחום הזה. שאלתי אלייך האם קיצבת הנכות עשוייה לחבל לי בקרירה ? האם המוסד לביטוח לאומי מדווח למישהו שאני מקבל קיצבה ? משרד הבריאות ? הרווחה ? האם הדבר מתועד וקל להוציאו מהביטוח הלאומי ? האם האשפוז עשוי לחבל לי בקרירה ? כמו כן עשיתי שירות לאומי אם זה רלוונטי. ואני כעיקרון בריא פיזית ונפשית. מקבל טיפול נפשי מרצוני על מנת להתמודד עם קונפליקטים והחיים בכלל. אשמח לדעתך בנדון, ואם תוכלי לפרט אשמח עוד יותר. בכבוד רב, נועם

נועם שלום אני לא יודעת את החוקים, אבל רציתי לחזק אותך במסעך כמטפל פצוע. אני פסיכולוגית קלינית, שרק לאחרונה "יצאתי מהארון" עם המניה- דפרסיה שלי... לא קלה היתה דרכי, ולא קלה היא דרכך. הפחד מפני הפגיעה בקריירה, העמימות שיש לחוקים האלה, האם ניתן לטפל עם מחלה נפשית, איך בודקים את זה? למי הסמכות לשלול רשיון מקצועי או הרשאה מקצועית באינטרנט, ועל סמך אלו קריטריונים? האם יש בכלל קריטריונים לקביעת מסוגלותו המקצועית של אדם לטפל באחר, כשיש לו עבר או הווה של מחלה או הפרעה נפשית... כל אלה שאלות שעדיין לא מצאתי להן תשובות. אני הסתרתי את המחלה, עד שבאה המחלה וגילתה את עצמה מול כולם... אני שמחה שזה קרה. זה בעסה גדולה להסתיר קשיים הרלוונטיים לעבודתי. אבל איני בטוחה שזה לא היה בלתי נמנע. עכשיו, כשיש לי כבר רשיון וקבלות על הצלחותי ומקצועיותי, יהיה יותר קשה לשלול את זכותי לטפל. כסטודנטים ומתמחים הדרך קשה יותר ודורשת הרבה תמיכה ועזרה. אם אתה צריך עזרה או רוצה לכתוב לי באופן אישי, אתה מוזמן לכתוב לי למייל. בהצלחה תמי.

תמי שלום, הכוחות ואומץ הלב שלך מאוד מרשימים. אני מודה לך, ולא לראשונה על הכנות. בעיני לאשה כמוך יש באמת את מלוא הלגיטימציה לומר שיש תקווה, כי את מסמלת אותה בנוכחותך. המשיכי לחזק אותנו... גלית קלמנזון

נעם שלום, ראשית ברצוני לומר לך שמהמעט ששיתפת אותנו בחייך, נראה שעשית דרך מרשימה ומרגשת. המעבר מתפקיד "חולה", "נזקק", או "מוגבל מאוד" כדבריך, לתפקיד "מטפל" אינו פשוט, ובנוסף לשינוי שהסביבה אמורה לעשות באופן בו היא תופסת אותך, יש גם תהליך לא פשוט, אך הכרחי של שינוי פנימי. בתוך 8 שנים הפכת ממאושפז בבי"ח פסיכיאטרי לסטודנט במקצוע טיפולי- לא דבר של מה בכך. עקרונית, איני רואה כל סיבה שיימנע ממך להתקבל לכל עבודה שהיא בגלל עברך בבי"ח פסיכיאטרי והמשבר שעברת. יחד עם זאת, אני מציעה לך לבדוק, אולי בעזרת טיפול, את החלקים השונים שבתוכך מבחינת התפיסה שלך את עצמך. ייתכן והרגישות לתגובת העו"ס בביטוח הלאומי והדאגה לעתיד המקצועי יכולה לשקף דברים לא פתורים אצלך. דברים שנובעים מהתנודות סביב התפקידים השונים שהיו לך, משני עברי המתרס. המון הצלחה גלית קלמנזון