קשה לי מאוד...

שלום גלית לפני כשנה אובחנתי כסובלת מדיכאון מז'ורי (על ידי פסיכיאטר של קופ"ח). אני נמצאת בטפול פסיכולוגי,אך מתנגדת לקבל כדורים. מאז יש לי תנודות רבות. יש ימים קצת יותר קלים, וימים קשים במיוחד (עם מחשבות אובדניות אך אני מפחדת להפוך אותן למעשיות,ולכן אין כוונות מעשיות). הבעיה שלי זה - מקום העבודה. כשאני בעבודה אני עצבנית מאוד, מתפרצת וצועקת (וכבר העירו לי המנהלים על כך,אך קשה לי לשלוט בזה) בשבוע האחרון אני לא עובדת. אני לא יודעת איך אחזור לעבודה בשבוע הבא. המחשבה על עבודה ממש קשה לי. אין לי סבלנות לשום דבר, לא מתחשק לי לדבר עם אף אחד, התנתקתי מהחברות, אני לא מסוגלת לדבר בטלפון עם אף אחד, אני עצבנית ונמאס לי מהכל. לאורך כל התקופה אני משתדלת מאוד להחזיק את מקום העבודה ולא לעזוב מכיון שאין מי שיפרנס אותי. אני צריכה לשלם שכ"ד וכו', מצבה הכלכלי של משפחתי לא טוב והם לא יכולים לפרנס אותי. קשה לי. אני מאוד רוצה להרים ידיים, להתפטר מהעבודה, ושיהיה מה שיהיה, אך אני מאופקת מחשש שהמשפחה תיפגע מזה (גם בלעדי חייהם לא קלים) אני חוששת לפנות לביטוח לאומי מכיון ששמעתי שהועדות שם משפילות ואין לי כוחות להתמודד עם ועדות וראיונות. אני מניחה שהם לא יוכלו לעזור , ויכריחו אותי לבלוע כדורים. האם את חושבת שבמצבי ביטוח לאומי יוכל לסייע ? אודה לך מאוד אם תוכלי לפרט קצת מה בודקים, מה שואלים וכו'. האם צריך את חוות דעתו של הפסיכיאטר שהייתי אצלו? אני ממש לא יודעת מה לעשות. אני לא מצליחה להגיע לשום פתרון או הקלה. אשמח לקבלת עצות.

טל שלום, אני מבינה שאת עוברת תקופה קשה מאוד. את מספרת לנו כמה קשה לך המחשבה להעזר בתרופות,על הקושי במפגש עם אנשים במקום העבודה ובעיקר עם המנהלים, מספרת לנו על חשש מפני ההשפעה של הפניה למוסד לביטוח לאומי. יש רושם שזה את לבדך לגמרי מול העולם. הדכאון, המנהלים בעבודה, התרופות והביטוח הלאומי. העולם נחווה כאוסף גורמים שמאוד לא מבינים ולא נענים לצרכים והרגשות שלך. מקום כזה באמת עלול ליצור תחושות בדידות ויאוש גדול עד כדי מחשבות אובדניות. את מספרת לנו אולי כמה קשה לך לסמוך ואולי הדבר נובע מאכזבות שחווית ואולי כבר אינך יכולה להרשות לעצמך להתאכזב יותר..... ההשערה שלי היא שאת כל כך מבוהלת ממצבך ומהתחושות הקשות עד כדי כך שהמגע עם החוץ, כולל מי שאמור לעזור, מצטייר כמסוכן ועלול להזיק לך. הדבר לא מאפשר למעשה מבחינתך להעזר ולהפחית את הסבל, כך שיש מעגל סגור. אני מציעה כן לנסות להעז, ככל הניתן. לחשוב מה כן, מתוך רשימת ה"לא" אולי את יכולה להרשות לעצמך לנסות קצת....? מבחינת ביטוח לאומי, הם אינם רשאים להכריח איש ליטול תרופות הם אינם גורם מטפל או מפקח. הביטוח הלאומי נכנס כגורם שנותן קיצבת נכות או אבטחת הכנסה במקרה שאדם מתקשה לפרנס את עצמו. אני מציעה לך בחום לפנות אליהם. את תמלאי טופס בקשה לקיצבת נכות כללית ותדווחי להם מי הגורם שמטפל בך. הפסיכולוג/ית יכתב/תכתוב דו"ח עם אבחנה ובביטוח הלאומי יחליטו עד כמה נפגעה יכולתך להשתכר בשל הדכאון. מעבר לקיצבה, עם ההכרה בך תוכלי להנות מהטבות והנחות בארנונה, תחבורה ציבורית וכו'. במידה ואכן תאלצי להפסיק לעבוד כרגע, יש אפשרות לקבל אבטחת הכנסה באופן מיידי עד לאישור הנכות. בהמשך אולי תוכלי להעזר במחלקת השיקום שלהם. יש משהו בדכאון שמערפל ונותן תחושה שהכל סוגר על האדם והדברים נראים מסובכים ומאיימים. מאוד קשה לראות תקווה במצב כזה כי זוהי מהות הדכאון. אני מאחלת לך שתוכלי לאזור כוחות לפרוץ את המעגל. גלית קלמנזון

גלית תודה רבה על תשובתך. אני מתחילה לחשוב יותר ברצינות על פניה לביטוח לאומי. למרות שאני מאוד מאוד חוששת. אני לא כל כך מבינה, נגיד שתאושר לי קיצבה. האם זה אומר שזו תהיה ההכנסה היחידה שלי? או הכוונה שאני אצטרך להפחית את אחוז המשרה שלי והקצבה תשלים פחות או יותר את השכר של משרה מלאה ? (השכר שלי לא גבוה ,הוא בקושי מספיק לצרכים מינימליים של שכר דירה מיסים, טפול פסיכולוגי וכו', אם ארד מסך הכנסה זה, לא אוכל להתקיים באופן מינימלי) האם זה אומר שביטוח לאומי מדווח משהו למקום העבודה? אני חוששת מאוד מכמה דברים: מטופס ויתור הסודיות שעלי לחתום לביטוח לאומי. שאאלץ לעזוב את מקום העבודה הנוכחי ולחפש אחר, ובמצבי בטוח שאף מקום עבודה לא ירצה לקבל אותי. יש לי תחושה שבסוף אפסיד מכל הכיוונים. תאושר לי קצבה נמוכה, אאלץ לעזוב את מקום העבודה, הסודיות לא תישמר, מקום העבודה יגלה את הסיבה, עקב מצבי לא אצליח להביא את עצמי לחיפוש עבודה ובסוף אשאר מופסדת מכל הכיוונים. אודה לך אם תוכלי לעשות לי קצת סדר. נכנסתי לאתר של בטוח לאומי, אך זה לא עזר לי להבין. המון תודה.

הי טל, אני אספר לך מנסיוני בביטוח לאומי. הועדות שם ממש לא היו משפילות. הראיונות והועדות, ועברתי כמה, היו יחסית מאוד קצרות. המראיינים היו די אמפאתיים. שוב, הראיונות היו מאוד קצרים. הם לא מכירים אותך ולא יודעים עליך כלום מלבד מה שכותבים מי שמטפלים בך, לכן התלות בקבלת הקצבה היא בעיקר במה שכתוב במכתב או בחוות דעת של הרופאים שלך. ואולם, בניגוד לגלית, אני ממליץ לך להיאחז בעבודה שלך בשיניים, ולעשות כל שביכולתך לעבוד בעבודה רגילה, כי זה מוסיף המון להרגשה טובה. מעבר לזה, למה לא תרופות? אם את מאוד סובלת הן יכולות מאוד לעזור לתקופה זמנית עד שתרגישי יותר טוב. בברכה מיכאל

מיכאל שלום, נראה לי שחלק מהדברים שכתבתי לא היו ברורים. המלצתי לטל לפנות למחלקת נכות בביטוח הלאומי ואני מבינה שאתה גם תומך בכך. הסברתי שכשאדם מוכר כנכה ומתקשה להתפרנס הוא זכאי לקיצבה. בכל מקרה, גם כשעובדים ואין צורך בקיצבה, נכות מקנה זכויות נוספות גם לאדם עובד כמו הנחות בארנונה, תחבורה ציבורית וכו'. גלית קלמנזון

מיכאל תודה על תשובתך. אודה לך אם תוכל להתיחס מניסיונך לתגובתי לגלית. אני מאוד חוששת מבטוח לאומי. חוששת מהפניה אליהם, חוששת מסיטגמות (יש לי תחושה שידביקו לי איזה תוית על המצח) חוששת שבסוף הכל יתפקשש ואפסיד מכל הכיוונים . אני לא יודעת מה יהיה איתי. אני לא מסוגלת לדבר עם אף אחד, אפילו עם המשפחה. אני יוצאת מהמיטה באחד עשרה, וכל היום יושבת על הכסא, לפעמים רואה טלויזיה ולפעמים סתם בוהה ומנסה לחשוב ולמצוא פתרונות. תודה רבה.

לטל, שרי, מיכאל וכל האנשים שקוראים את דברינו בדממה. לצד המשמעות הגדולה שיש לאופן בו התארגנתם לתמוך בטל, אני מעלה חומר למחשבה: איך זה שטל התחילה לדבר על כך שנמאס לה מהכל ואנחנו הגענו למצב של לשכנע אותה לפנות לביטוח הלאומי? אני בהחלט חושבת שהמוסד לביטוח לאומי יכול לתמוך בטל מהרבה בחינות, אולם בעיני אין זה בהכרח לב העניין. אולי זה החלק שיותר קל לנו התייחס אליו. אני מבינה שיש הרבה בדידות במצב הנוכחי ותחושה שאין לאן לפנות: המשפחה עסוקה בקשיים שלה וטל חשה שעלולה להפריע עוד, יותר לפי מה שכתבה, בעבודה היא מתפרצת ויש משהו שקשה לסבול...חוויה מאוד עמוקה של ניכור. כך גם באשר לאפשרות לקבל תרופות- טל מביעה חשש והתנגדות לכך. יש אולי תחושה שהכל לא מתאים ועלול להזיק. זו חוויה מאוד מרכזית שקשה לצאת ממנה כי דבר מוביל לדבר כמו מעגל סגור- העדר תרופות מנציח מצב נפשי של דכאון ופאסימיות, מכאן סיטואציות מציאותיות מתפרשות באור יותר עצוב, פאסימי ומיאש, היאוש מצטבר ועימו הכעס והתוקפנות, הכוחות מתדלדלים והסביבה אולי מגיבה לכך גם בכעס ניכור והתרחקות...לפחות במקום העבודה זה מתחיל להתרחש. אני מציעה לשקול לבדוק עם פסיכיאטר ובמקביל עם משתתפי הפורום את נושא הטיפול התרופתי, תופעות הלוואי של התרופה המסויימת שהומלץ לך ליטול וההשלכות של השימוש בה. את יודעת טל, אולי כמו שיכולת להתלבט בנושא פנייה לביטוח הלאומי, תוכלי לשקול את העניין הזה פה. בכל מקרה, הכל בידים שלך- אם ובמה להשתמש ואם ומתי להפסיק. הסבל שלך נגע פה להרבה אנשים שיכולים לתמוך ולעזור גם בזה. את מוזמנת. גלית קלמנזון

שוב שלום טל, קראתי את מה שכתבה גלית, ובעקבות זה קראתי אותך שוב. והאמת כואב הלב שאת סובלת סתם. לי היו שתי אפיזודות דיכאוניות שבשתיהן ניסיתי להתאבד, ומאוד רציתי למות. בפעם הראשונה לקחתי רסיטל, תוך חודשיים הדיכאון עבר לגמרי והפסקתי את התרופה. בפעם השנייה לקחתי סרוקסט. תוך שלושה חודשים עבר לגמרי. לציפרמיל לא היו תופעות לוואי שהרגשתי. לסרוקסט הייתה תופעת לוואי מעצבנת של השהיית אורגזמה וירידה בחשק המיני. בכל מקרה, למה לסבול? אם היית סובלת מדלקת גרון לא היית לוקחת אנטיביוטיקה? זה נשמע שאת סובלת מאוד, ואם יש פיתרון כזה פשוט בלי הרבה סיכון, אז למה לא? בברכה מיכאל