התקף לב והחייאה

שלום, אני בן 16 ומעדיף לא להזדהות בשמי. לפני 4 חודשים אבי נפטר, כשהוא בן 54, מהתקף לב פתאומי מול עיני. למרות שהוא עישן הרבה, לא אכל כראוי ולא עשה שום דרך כושר, הוא לא הראה תסמינים של כאב לב או כאב בכלל. הוא אף נראה במיטבו ולא חלה בשום דרך לפחות בחצי שנה האחרונים לחייו. ההתקף היה מאוד פתאומי בזמן ששהינו בחדר המגורים, הוא התעלף, נחר בכבדות ופרפר מעט. אני, ואני רק בן 16, נכנסתי ללחץ ופניקה כבדים מכיוון שמעולם לא ידעתי שהוא מרגיש לא טוב בכלל. לאחר כמה דקות הוא קם והלך למיטה, הוא לא ידע בכלל מה קרה לו וטען שהוא עייף. דאגתי מאוד ושאלתי אם להזמין לו אמבולנס- הוא חייך ואמר ש"לא צריך". לאחר כמה דקות הוא חטף עוד התקף, אותם תסמינים אבל ברמה הרבה יותר קיצונית, ניסיתי להעיר אותו אך הוא לא שמע. הוא נתקע במקומו ונכנס למצב תת-הכרה. דבר ראשון שעשיתי- התקשרתי לאמבולנס, לאחר מכן חטפתי התקפי חרדה קיצוניים, נכנסתי ללחץ עצום וניסיתי להעיר אותו. לא ברור לי עוד כמה זמן לקח לאמבולנס להגיע (במצב כזה חוש הזמן שלך לא פועל), אבל היום התחלתי להרגיש מאוד מוזר- כאילו לקח להם יותר מדי זמן, במיוחד בגלל שאנחנו גרים 2 דקות מאיכילוב. אך זה עדיין לא סופי. בנוסף, מאותו יום ועד עכשיו יש לי הרגשה מוזרה שאני הייתי יכול לעשות משהו ותחושות אשמה כבדות מאוד, בעיקר בגלל שעברתי בבית הספר קורס החייאה אך לא התייחסתי אליו יותר מדי ברצינות. אני לא ידעתי... שאלתי היא זו- בהתחשב בכך שזהו התקף לב ראשון ומאוד קיצוני (שגרם למוות), האם באמת הדקות בין ההתקף עצמו להגעת האמבולנס קריטיות? האם באמת החייאה הייתה יכולה להציל אותו? והאם היה שמץ סיכוי שיכולתי לעשות משהו בנדון? תשובות על שאלות אלה לא יכולתי לקבל מאנשי המד"א, בעיקר בגלל שבקשנו לא לעשות בדיקה לאחר המוות של אבי. ולכן, עם כל העצב, אבקש מכם לענות לי על אותם שאלות. ולמרות זאת, אנשי המד"א טענו, לפי התסמינים, שהמצב היה "הפרעה בקצב הלב" אך הם עדיין לא בטוחים בכך. קשה לי מאוד לכתוב את זה וקשה לי מאוד לשאול שאלות שהתשובות עליהן יכולות לפגוע בו לטווח הארוך אבל עדיין, אני לא יכול לחיות עם חוסר הידיעה הזו ואני צריך לגמור עם עניין זה בהקדם, אני לא חושב שאני אוכל להתמודד עם האבל ועם העצב בלי שאקבל תשובה מיידית וברורה. בתודה, .ג.

אני מצטער על האובדן שלך. אני באמת לא יודע להגיד לך מה קרה ומה יכול היה להמנע סליחה, באמת

שלום ג. שמי מירב ואבי ניפטר בגיל 42 כשהייתי בת 8 מהתקף לב פיתאומי לידי. קראתי את מיכתבך ודמעות זולגות יורדות מעניי - אני כ"כ מבינה אותך - אני מרגישה שאלו המילים שלי כשהמיקרה קרה. אין לך מה להרגיש אשם - אתה בסה"כ ילד - אל תיקח הכל על גבך. אני מבינה אותך ולליבך - תהיה בטוח שאביך גאה בילד כמוך. התרופה הכי טובה זה הזמן - זו המציאות גם אם קשה לקבלה- אתה חייב חייב להיות חזק. מירב

למירב. כמה שזה מוזר להגיד, רווחתי לדעת שיש עוד מישהו כמוני ומישהו שמבין על מה אני מדבר. אף אחד מסביבי לא יודע איך להתמודד עם מצב כזה (מנסיונו האישי), תודה רבה על תגובתך; זה עזר לי מאוד לשמוע דברים ממישהי כמוך- שעברה את הטראומה שאני עברתי. כמו כן (למרות האיחור) אני גם משתתף בצערך. האם באמת הזמן יעשה את שלו? ומה עם ההווה?