החיים בצל הכאב

שלום לחברי הפורום ושלום למנהלת..אני רק בן 20 , ובכל זאת, את הכאב שלי בחיים כמעט בלתי אפשרי להעביר לאחרים... אבל בכל זאת אנסה... אני לא אתחיל לספר על העבר הרחוק, כי זה לא יגמר אז אני אתחיל מגיל 16 שמה רוב הדברים התחילו פחות או יותר... בגיל הזה הייתה לי בעיה עיקרית שהתפתחה לאט לאט אבל הגיעה לשיאה בגיל 16 והיא הייתה משבר בזהות המינית { לא במגדר המיני ) , הבעיה הזאת למעשה, הייתה הראשונה שגרמה לי לכאב נפשי החמור הראשון שחוויתי איי פעם בחיים, הייתי בדיכאון מהבעיה הזאת, אבל לא נורא כל כך כמו של הבעיות שבאו אחריה, בתחילת 2004 החלטתי שאני מדבר על הבעיה עם ההורים והדברים איכשהו היסתדרו והרגשתי הקלה בעיקר בגלל שקיבלתי את המצב, אבל פה הצרות רק התחילו.... אחרי שסיפרתי להורים התחלתי לשנוא את עצמי ואת המראה שלי , המראה היה מקור לדיכאון קשה מאד, חשבתי שאני מינימום הבנאדם הכי מכוער בעולם ושאף אחד לא ירצה אותי...הסימפטומים היו תחושות כל כך מוזרות וקשות במוח שאני בעצמי לא הבנתי איך אפשר להסביר את רמת הסבל שהם מביאים לחיים שלי ירדתי בלימודים בצורה משמעותית והתחלתי לריב עם ההורים שגם ככה היחסים לא היו טובים ממש... אחרי כשנתיים של סבל מתמשך ומחשבות כפייתיות מטרידות התחלתי לקחת תרופה אנטידיכאונית ולאחר כמה ימים, קיבלתי התקף חרדה שלא ידוע אם נגרם מהתרופה , הייתי בבית חולים , והרגשתי פשוט שאני משתגע מכאבים במוח, הרופאים לא הקשיבו לי שאין כל קשר לבדיקת דם כי הבעיה היא כימית במוח, הם עשו לי בדיקה וגילו שאין שום דבר מיוחד בדם, הם נתנו לי כדור הרגעה , ולאחר מספר שעות המצב נרגע, חזרתי הביתה מבוהל מפוחד ורועד , וגם ההורים שלי חזרו, באותו לילה קרה אותו סיפור , ניסיתי לישון והצלחתי אחרי כמה שעות. מאותו בוקר שקמתי אחרי לא עזבו אותי הצרות , התחילו לי סימנים של אובדן מציאות, אמנם יכולתי ליצור קשר עם אנשים סביבי אבל הרגשתי שאני מאבד את הזהות שלי ואת הביטחון שלי במציאות, הרגשתי שאני הולך לאיבוד בתוך עולם הדמיון וזה היה עולם מפחיד, הדיכאון קיבל פנים חדשות, מפלצתיות ומאיימות יותר , מידי יום הייתי מוטרד מהתנתקויות מהמציאות המנטלית שלי , נדדתי בראש למקומות אחרים, מפחידים, לא אנושיים ולא ידעתי מה לעזזל קורה לי, התחושות שהיו לי היו כל כך זרות, הגרגשתי זר לעצמי ולאחרים, ההורים תמכו , בעיקר אבא, שהיה איתי כל פעם שהייתה לי התנתקות {ככה אני קורה לאובדן קשר עם המציאות} , אבל התחושה הייתה שאף אחד במשפחה שלי ולא על כדור הארץ לא מבין ולא יבין איך אני מרגיש, וזה תסכל אותי עוד יותר, עם כמה אירוני שזה נשמע אבל בעיית ההתנתקויות והדימוי העצמי הנמוך כמעט ונעלמו מן האופק אחרי כשנה שנה וחצי , בשנת 2006... וזה אחרי עבודה עצמית קשה ביותר שלי עם עצמי, אחרי מספר פסיכולוגים שלא עזרו חוץ ממעט עזרה מאחד מהם, ואחרי 3 תרופות אנטידיכאוניות ואנטיפסיכוטיות שניסיתי, {והם לא עזרו} , אני האדם העיקרי שהצלחתי להוציא את עצמי מהתהום העמוקה הזאת. הסיפור ממש לא נגמר כאן, בתחילת 2007 נרשמתי לשירות לאומי והתקבלתי לעבוד, הגעתי לשם מאד תשוש ושבור, מה שכן נשאר לי משנת 2006 היה המחשבות הכפייתיות שחוזרות על עצמן ובעיות שינה והתעוררות, רוב הבקרים היו מלווים בכאבי ראש , ומעל הכל , תסכול בחיים ששום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה פעם, ושאני לא אוכל להיות מאושר, במקביל למחשבות הכפייתיות , התפתח הדבר שמלווה אותי בעצם עד עכשיו, החרדות מהכאב, גיליתי בעצם , הבנתי יותר נכון בשנה הזאת, שהגוף שלי מסוגל להגיע לרמות של כאב שאני לא יכול לתאר עד כמה יכול לכאוב לי לאחרים, מרוב שזה בלתי נסבל, בעצם השנה הזאת, היא הייתה טריגר, מן שנה של התבוננות בשנים הקודמות וחרטה עמוקה על הסבל שעברתי , פתאום יצאו מטרדים שהיו קיימים בי המון זמן ולא דיברתי עליהם ממש מעולם, הרגישות שלי לתחושת דחייה במוח לאוכל { אם אני מכניס משהו שלא מתאים לי לאכול אני מרגיש כאב כרוני בראש} , החרדה בעצם שנוצרה לי היא לא אם יכאב או לא, אלה אם חס וחלילה הכאב יעבור את הסף של הסבל שאני יכול לסבול, וזה מבחינת הכל, פגיעה בידיים, רגלים, עיניים, יובש בגרון, כאבי ראש כרוניים ומעל הכל בעיות נשימה, מכל אלה התנסתי עד היום, אבל רק עד רמה ש "אפשר" לסבול, אני רושם במרכאות בגלל שגם זה היה עבורי בלתי נסבל, אני מבוהל ומפחד מאד מאד מהעתיד, שאני לא אדע איך להתמודד עם הדברים האלה, אם אפשר בכלל להתמודד ,ומה יקרה שאני אמות, אם זה יהיה הסבל הנורא ביותר שאני אצטרך לעבור איי פעם? הדרך היחידה שאני רואה שאני אוכל לעבור את זה היא שזה פשוט לא יקרה, כי אני לא מסוגל לעבור דברים נוראים כאלה, אבל אנשים מסיביבי לא לוקחים את מה שאני אומר ברצינות, וחושבים שזה רק "בראש שלי" , לא זה לא בראש שלי, זה אמיתי לחלוטין , וזה תקף רק לגביי , כי אותם הסיוטים האלה לא מטרידים, אז מה קורה היום? יש לי "אוסף" של תחושות קשות שחוויתי במהלך השנים האחרונות,וחרדות בלתי פתורות מסכנות לגוף שלית וכתוצאה מכך אני לא יכול לעשות כלום עם עצמי, לא ללמוד , לא להקים מערכת יחסים {שגם היא לא רגילה ודיי בלתי אפשרית} , בקושי לעבוד, ובקושי להיות מאושר, זה מה שהכאב עושה, עשה לי, הרס אותי, ואין לי דרך ממשית להלחם בו כי אני לא יכול לשנות את המבנה של המוח שלי, גם לבכות על הגורל שלי הפסקתי, כי זה לא עוזר, מה שאני עכשיו זה גוף שנתון לחסד של הרופאים, שגם הם לרוב לא עוזרים, ואני מניח שלא יעזרו אם יהיו מצבים קשים יותר חס וחלילה, הם לא הוכיחו את עצמם.. מה שנשאר זה להתמודד עם גוף הזה, ולנסות לשרוד כי גם למות אני לא יכול , אין לי את היכולת להרוג את עצמי , לא מנטלית ובעיקר לא פיזית ,כי כל מה שאני אעשה ישבור את סף הכאב שאני מסוגל להגיע אליו, ומצד שני אני גם לא יכול לשבת ולא לעשות כלום - כי גם אז אני אסבול , אז מישהו מבין בכלל באיזה מצב בלתי אפשרי אלוהים שם אותי? הסיוט הזה נראה לי בלתי אפשרי בשבילי, אני לא יודע איך אפשר לעזור לי. הזמן נראה נצחי ואיתו גם הכאב. איך אפשר בכלל להתמודד עם כאב כזה? מי יבין אותי? יש בכלל יצור בעולם הזה שיכול לעזור? מצטער אולי זה לא בידיוק הפורום המתאים אבל זה היה חייב לצאת איפשהו אני אשמח לשמוע דעות ועיצות... תודה על תשומת הלב..

אור היקר, שלום רב - מה שאתה מספר נשמע מפחיד וקשה מאוד וכל שאני יכולה זה לשלוח חיבוק. לצערי, אין לי יכולת לעזור לך באופן אמיתי כי ממה שאתה מספר, מקור הכאבים הפיזיים הינו כל מה שעובר עלייך נפשית ואין לי הכשרה או נסיון בתחום זה. אין ספק שמגיע שלב שקשה לדעת מה הופיע קודם והקושי הוא להתמודד עם כל מה שחווים... מה שבטוח - נראה לי שחשוב מאוד, מאוד שלא תתמודד לבד עם כל מה שעובר עליך. גם אם עד כה אנשי המקצוע לא הצליחו לעזור לך, אני מאמינה כי בכל זאת קיימים אנשי מקצוע מתאימים שיוכלו להקל עלייך כי נראה לי שהכי חשוב כרגע זה למצוא הקלה לכל מה שעובר עלייך. לידיעתך, כשאתה מרגיש שהדברים הם מעבר לשליטתך, אתה יכול פשוט לגשת לחדר מיון היכן שיש מחלקה פסיכיאטרית שזה במרבית בתי החולים (או מקום המתמחה רק בבעיות פסיכיאטרות/נפשיות) כי תוכל לקבל עזרה ראשונית ולאחר מכן, ינסו גם להפנות להמשך טיפול. יש שיטות טיפול שונות בפסיכולוגיה ולא כל שיטה מתאימה לכולם ולכן לפעמים זה עניין של נסיון וגם אם עד כה לא מצאת אנשי מקצוע שאתה מרגיש שהם עוזרים לך, אין זה אומר שגם בעתיד לא תמצא. יש פסיכיאטרים עם נסיון רב בסיוע לאנשים אשר הכאב הנפשי מגיע אף לביטוי פיזי ולכן לא כדאי להישאר ללא עזרה בכלל. יש גם מקומות כמו המרכז הישראלי לפסיכוטראומה ועוד מקומות כאלה היכן שיש אנשי מקצוע טובים ואפשרות לקבל טיפול מסובסד ועזרה מיידית. העיקר - אל תישאר לבד בתוך העולם המפחיד שאתה חווה וחפש עזרה עד אשר תמצא את אנשי המקצוע שאתה מרגיש עימם בטוח. צר לי שאינני יכולה לעזור יותר אך אינני רוצה להתיימר שאני מבינה בדברים שאין לי בהם נסיון כראוי. אני מאחלת לך הרבה הצלחה ומאוד מקווה שתרגיש טוב יותר במהרה.

היי מנדי... תודה רבה על תגובתך, הכאבים הפיזיים למעשה גורמים לכאבים נפשיים , אבל אני לא מוגדר כ"חולה" או כמישהו במצב מסוכן , אבל מבחינתי כל עוד אני חיי בגוף שמסוגל להגיע לרמות כאב כאלו, אלה חיים מסוכנים, ואת זה אנשים סביבי לא מסוגלים להבין, מה גם שבמשך היום יום קורים דברים מידי פעם- כאב ראש פה, רפלקס הקאה שם... זה מציק לי ומטריד אותי , אפילו אין לי יכולות התמודדות עם דברים כאלה...וההורים שלי לא משתפים מספיק פעולה כדי למנוע את זה, במילים אחרות הההורים אומרים לי " רק אם יקרה לך משהו מאד רע תפנה לרופאים, אתה ילד בריא" - אני לא מוכן לקבל את זה, אני לא אחכה בחיבוק ידיים עד שאסון יקרה לי, אני רוצה להיות מוכן לזה, קרו לי מספיק, וכל פעם מחדש הוכחתי לעצמי שבלי הכנה טובה אין לי סיכוי להתמודדות חזקה, והאמת שאני לא לבד בנושא הזה, את השנים האחרונות ההורים שלי וכמה חברים מהאינטרנט עזרו לי לעבור , ואני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיהם, ואני אדם הרבה יותר חזק נפשית עכשיו, אבל ההורים שלי לא רואים באותה חומרה כמוני את כאבי הראש שיש לי ואת הסבל שלי שטמון בכאב, הגישה שלהם היא הכחשה, וזה מה שמעצבן אותי, בכל מיקרה, החלטתי לעשות צעד, נכנסתי לאתר של האגודה לכאב , וקראתי חומר, השלב הבא זה ללכת לרופא מומחה לעשות לי את כל הבדיקות שצריך ולראות מה לא בסדר במוח שלי , ובטוח יש משהו כזה..בתיקווה רבה שייתנו לי דרכי פעולה כדי למנוע את זה.

היי, אני בן 23 ויש לי כשמונה שנים כאבים מפוזרים. אם אתה מעוניין לדבר על הנושאים האלו אשמח - 0578184662