תשעה חודשים, ואני אישה אחרת

שלום לכולן כולם כבר התקשרו היום לומר לי מזל טוב לרגל סיום הטיפולים (חמישה CAF-ים, ניתוח כריתה דו-צדדית ושחזור מיידי, עוד CAF, שמונה טקסול, 32 הקרנות), אבל רציתי לשתף גם אתכן. אובחנתי בדיוק לפני תשעה חודשים, ב-20 בפברואר, ואני לא יכולה להימנע מהקבלת העניין הזה ליצירת החיים החדשים שהבאתי לעולם רק לפני שנה ושלושה חודשים. תשעה חודשים כל כך שונים, אבל בשניהם היו פחדים, בשניהם היה קיים הצורך הזה לתחזק את הגוף, להתייחס עליו כאל כלי, לשמור עליו לקראת ההמשך. אבל בהיריון יכולתי להיסחף אחרי האירועים, וגם כשפחדתי מהלידה ידעתי שאני לא יכולה להימנע ממנה, וכאן, בהתמודדות עם הסרטן, כל הזמן הרגשתי שאני חייבת לנהל את האירועים ואת המלחמה, שאסור לי להיגרר סתם, ורק להישמע לאנשי הרפואה ולמה שהגוף שלי אומר, אלא לבדוק בעצמי ולחשוב ולהתאמץ. גיליתי שהרצון להילחם על החיים הוא לא דבר כל כך מובן מאליו. הייתה פעם אחת, בחזרתי בליל שלג מירושלים אחרי סי-טי חזה-בטן-אגן, שרוחי נפלה, ויצאתי מהמכונית שפופה, אבל במדרגות לבית חשבתי פתאום על הבת שלי, וקומתי הזדקפה, ועליתי ברגליים קלות הביתה. והייתה פעם אחת, יום אחרי הניתוח, כשהכאבים היו איומים (גם עם החיבור למכונת המורפיום), שבה חלפה במוחי המחשבה "אני לא רוצה לחיות", אבל גם זה עבר. והייתה פעם שאושפזתי במחלקה האונקולוגית עם ספירה לבנה של 0.8, וידעתי שהחדר המהודר לעומת חדר בית חולים סטנדרטי אומר משהו רע מאוד על מצבי, והודעתי לעצמי שלשם אני לא חוזרת. זה היה זמן בהחלט לא קל. הפסדתי את כל החגים. בליל הסדר הראשון של הבת שלי לא השתתפתי, כי הייתי יומיים אחרי CAF וחמישה ימים אחרי תאונת דרכים, והייתי מרוסקת. ונוסף גם העניין הזה עם הרמדיה הצמחית שמירר את חיי כשהבת שלי התחילה במאי להקיא ולשלשל, ואני מתוך הכאבים והחולשה הייתי צריכה לטפל גם בה (בעלי היה אומר לי לא לקום, אבל מי יכולה לראות את הבת שלה מקיאה ולא לקום?). מזל שאני מאמינה בתזונה מלאה גם לתינוקות, והבת שלי זכתה לקבל B1 מהאוכל, ולא היה לה מחסור כזה גדול, כך שעם הפסקת הרמדיה, היא פשוט הפסיקה להקיא. וגם עד היום אמא שלי לא יודעת על הסרטן. היא "הבינה" שעברתי הפלה קשה, והוספתי לפאה כובע כך שהיא חשבה שקצת חזרתי בתשובה. והייתי סמרטוט - לא יכולתי לנקות את הבית, ולא לקרוא, ואפילו לא לחזור לאנשים שהשאירו לי הודעות. אבל, מבחינתי, זה נגמר. אני מתכוונת לעשות את כל הבדיקות, להיות קצת היסטרית עד שהתשובות הטובות יחזרו, וזהו. אני מתכוונת להישאר נקייה עוד שנים רבות. אני מאחלת לי ולכולכן ניצחון במלחמה על החיים, ושנדע להפיק מהחיים היקרים האלה שמחה, ושנשכיל לנצל אותם להנאה ואהבה, כי אנחנו יודעות כמה החיים לא מובנים מאליהם, וכמה הזמן הוא משאב שאסור לבזבז אותו. המון בריאות! ענת

איזה יופי של כתבה ותקווה.מאחלת לך בריאות מכל הלב. אני סיימתי טיפולים כימוטרפיים וניתוח ואני לפני הקרנות . כחודש אחרי התהליך עוד פחדתי מהחיים - אבל עכשיו אני נהנית מכל יום, מכל רגע, מכל קרן אור וברור לי שקיבלתי כל יום כזה במתנה

איחולי ענת!!!!! מקוה שתכנסי מהר לשגרת החיים ותשכחי מכל השנה האחרונה. מקווה שהימים הבאים יהיו היפים בחייך. המון בריאות רונית

ענת יקרה קראתי בהתרגשות את שכתבת. כל הכבוד על ההתמודדות. המשך הצלחה בתקווה ביחד איתך שאכן גמרת עם הסיפור הזה. חיבוקים. זוהרה*

ענת יקירה, לאחר שקראתי את דבריך לא יכולתי שלא להגיב. רציתי לומר לך שאת אמיצה אמיתית ושאין גבולות לרוח האדם. הרשי לי לשלוח לך שיר שקראתי מאת פרנטיס מולפורד ולהקדיש אותו לך. אם תאמין שאתה יכול- יכול תוכל רוחך היא ה"אני" האמיתי שלך- עצמיותך האמיתית. יש יותר ויותר אפשרויות בטבע, ביסודות, באנושי, ובעל-אנושי; והן נעשות מידיות ככל שהאדם מסוגל להבחין בהן ולהשתמש בעצמתן, בטבע כמו גם בו-עצמו. האפשרי והמופלא אחד הם. ענת, היי בריאה וחזקה. חני

שלום ענת, כל הכבוד, אנו עוקבות אחרי ההודעות שלך בפורום. יישר כוח. חיזקי ואימצי!!!! בברכה, צוות אחת מתשע

לכולכן, תודה רבה על התגובות. בשעה זאת אני אורזת את עצמי, אנחנו נוסעים לבלות שבועיים במנהטן. נשתמע! ענת

היי ענת קודם כל נסיעה טובה ומהנה. שנית אם תוכלי, אני צריכה את הטלפון של ד"ר ניסן בהר הצופים, לקביעת תור. תודה רונית

כל הכבוד לך ! מצ"ב שיר המתאים למצב. אל תאמר נואש / קלנטון האוול כשהעניינים משתבשים, כפי שקורה לעיתים כשהדרך שאתה משתרך בה מלאה חתחתים כשהכסף מועט, והחובות מרובים, ואתה מכביר אנחות במקום חיוכים. כשהדאגה קצת מכבידה וממלאת אותך חשש, נוח, אם תרצה, אבל אל תאמר נואש. החיים מוזרים בנפתוליהם השונים כפי שכל אחד מגלה לפעמים, וכישלונות רבים היו משתנים לעד אילו רק החזקת מעמד. אל תרים ידיים למרות ההזדחלות בעצלתיים, אולי תצליח בעוד פעם, פעמיים. ההצלחה היא ההיפוך של כשלונות, גון הכסף של ענני הספקות, ולעולם אינך יודע עד כמה קרוב הנך, כי אולי המרחק רק מתעתע בך, אז תמשיך להיאבק כשנפגעת קשה וכוחך תש, שכן דווקא כשהמצב בכי רע, אסור לומר נואש.