שנה אחרי

אני שנה אחרי גמר ההקרנות . לפני כן היו טיפולים כימותרפיים ושני ניתוחים שכללו גוש ובלוטות נגועות את תקופת המחלה שרדתי מצויין. עבדתי ותפקדתי בבית ובמקום העבודה. הייתי עם אדרנלין גבוה כנראה. הקריסה החלה לאחר מכן. התחילו דכאונות והתפרצויות בכי. קיבלתי ציפרלקס (בהתחלה קיבלתי זאת כנגד גלי חום). הציפרלקס עזר קצת. העלו לי את המינון ל20 מ"ג. יש ימים שאני מרגישה מצויין. ויש ימים שאני הפוכה לגמרי :דיכאון לא מוסבר ובכי וחוסר סבלנות לתפקד בבית ובעבודה. הזמנתי תור לפסיכיאטר שיתן לי מה שהוא אחר. כמובן אני חייה מידי יום את מה שעברתי. וכמובן כל כאב קל אצלי מלווה בחשש מחזרת המחלה האם מישהיא חוותה זאת? האם זה נורמלי?

שמי שולי וגם אני שנה אחרי הטיפולים צריך להשתדל לא לחשוב על החזרה אלה על ההבראה שזה הכי חשוב לחשוב רק על הטוב ותמיד לקוות לטוב גם אני יש לי ירידות ועליות במצב הרוח אבל מיד אני מתעלה על עצמי ומשנה ומחשבות או עיסוק אחר

שלום לך, התופעות שאת מדברת טבעיות לחלוטין ובפורום זה כתבו המון נשים שתיארו תיאורים דומים מאוד בדיוק בתקופה עליה את מדברת. בתקופת הטיפולים נשים רבות מצליחות לגייס כוחות נפשיים וגופניים. בתקופה זו רבות עסוקות במאבק אותו מנהלות נגד המחלה. כמו כן, זו התקופה בה המשפחה מתגייסת לעזור ולתמוך באישה. לעומת זאת, עם סיום הטיפולים יש מעין "נפילת מתח" שבאה לידי ביטוי לעתים בחרדות, דיכאון, חוסר סבלנות, עצבנות ועוד. גם המשפחה בתקופה זו מצפה מהאישה לחזור לתפקוד רגיל, אולם דווקא תקופה זו אחרי סיום הטיפולים מתוארת על ידי רבות כתקופה לא פשוטה כלל. מכיוון שהציפייה מהאשיה שסיימה את הטיפולים להתנהג כאישה בריאה, לעתים מתסכלת ויוצרת תחושת אשמה קשה על האישה. אני מאוד תומכת בהחלטה שלך ללכת ולקבל עזרה במיוחד כאשר אפשר קיימים דרכים להפחית את הסבל הרב שנגרם לך. אני רוצה להמליץ לך במקביל להערכה פסיכיאטרית לפנות לייעוץ פסיכולוגי במטרה לקבל כלים שייסעו לך בהתמודדות שלך וישפרו את איכות החיים שלך. בבית החולים בו טופלת, סביר להניח יש שרות פסיכולוגי בו תוכלי לקבל תמיכה וסיוע. בברכה, אנה

לאנה! המון תודות על התשובה התומכת היא נתנה לי תחושה טובה. כפי שאת רואה לא הזדהייתי בשם שבו כתבתי בעבר בפורום כי יותר קל לי להתמודד עם סרטן מאשר עם התופעות הנוכחיות. אני בהחלט אפנה לתל השומר לשירות הפסיכולוגי. (שכחתי מאפשרות זו) גפ להזמין תור לפסיכיאטר הייה לי קשה

גם אני כשנה אחרי... ולעיתים זה לא כל כך מרגיש אחרי... עם הטיפולים ההורמונלים, העייפות אולי מההקרנות, או מכל התקופה הנוראית הזו... באמת בזמן המחלה מעטים הרגעים שבאמת אפשר להקשיב לגוף ולהיות עסוקים במה שעוברים כי יש המווון להתמודד.. אם זה להחזיק מעמד בטיפולים, לשרוד את היום... ובאמת יש את התמיכה והמסגרת של הבית חולים, משפחה... אבל כשזה נגמר.. פתאום יש זמן.. זמן לחשוב, לרחם על עצמינו, לחץ מהסביבה של לחזור לשגרה כאילו כלום לא קרה... בזמן שאנחנו רק מתחילות לעכל ולהבין מה בעצם עברנו... והטיפולים ההורמונלים שגורמים לשיגעון בגוף ובנפש... אז כן אני גם עשיתי את הצעד ללכת לפסיכולוג של המחלקה כי אי אפשר ולא נכון להתמודד עם זה לבד... בנוסף לתרופות כדאי לשלב גם שיחות ולא עם משהו קרוב.. :-) מניסיון.. תרגישי טוב.. ותזכרי שאת מחליטה וקובעת מה טוב לך ומה נכון ובאיזה קצב להתקדם... לפעמים אני שוכחת וכל הזמן צריכה להזכיר לעצמי.. שבוע מעולה שיהיה!!