יום העיון אחת מתשע

ברצוני להביע את דעתי על יום העיון. מטרת בואי הייתה לשמוע התפתחויות חדשות ולהיפגש עם עוד נשים שעברו את אותה "חויה". יצאתי מהכנס בתחושות קשות של "חוסר תקווה". היה קשה לי מאוד לשמוע את הבעל שהתאלמן ומספר בפרוטרוט על הצורה שבה נפרדו ארבעת ילדיו מאימם. האם באמת נכון להביא מקרה כזה ליום עיון של נשים חולות בשלבים כאלו ואחרים של המחלה ? לדעתי לא (הרי כולנו מבינות ומודעות לזה שהמחלה יכולה להרוג אבל האם זו מטרת הכנס?) לדעתי חשוב בפעם הבאה להתמקד בנשים שהבריאו, כאלו שלקחו את החלה לכיוונים חיובים. לנסות להראות את העתיד שיכול להיות ורוד למרות שלפעמים אנו שקועות כולנו במרה שחורה. גם ד"ר נאורה- שאני משוכנעת שכל כוונותיה טובות , אך הגישה שלה היא פסימית בעיקרה לא הביאה לעידוד או להתחזקות. בכל מקרה אני חושבת שהעמותה עושה עבודה חשובה מאוד , ואני מקווה שבכנס הבא נראה זויות נוספות , אופטימיות יותר של המחלה. תודה בכל מקרה מיקי

גם אני הייתי שם . אבל דעתי שונה משלך וברשותך אפרט אותה : נכון שקשה היה לשמוע את הגבר בפאנל ונכון שנאמרו שם גם דברים לא הכי מעודדים בעולם, אבל היות וכולנו הרי לא "ילדות קטנות"... כולנו הרי באנו בידיעה שמדובר בכנס חולות סרטן ולא בכנס של "ריקודי עם לאן?" ... כלומר ,מה שאני מנסה לומר הוא שאין מה לעשות, כנס של חולות סרטן, מציג גם את הפן החיובי עם התקווה והכל, אבל גם את הפן הקשה, האכזרי אם תרצי. ולדעתי עליו גם לעסוק בזה , עם כל הצער שבדבר ,כמו שאומרים. אני דווקא חושבת שגם מן המידע הקשה והתרחישים האיומים שלצערינו קורים, גם מהם אפשר לשאוב כוחות . למה ? כי לפעמים (אצל חלקינו) - לשמוע חוויות קשות של האחר דווקא מחדד אצלך את החיובי והטוב, למשל , את שומעת כמה קשה היה לאלמן להתמודד עם המצב, ושהוא איבד את אשתו תוך 3 שנים, אז כאב לי מאוד לשמוע זאת, אבל עם זאת, אני אומרת לעצמי - תעריכי את מה שיש לך !! את המשפחה שאיתך, את העובדה שבכלל יש לך אפשרות להגיע ליום עיון ואת לא שוכבת בבי"ח מחוברת למכשירים, את העובדה שבכלל יש מודעות למחלה, יש מחקרים וכו' (הרי יש המון חולים בכל מיני מחלות גנטיות ללא "יחסי ציבור" וידע על המחלה. ) . אז עם כל הכאב, שאין מה לעשות,הוא חלק מחיינו, ואין מה לשחק משחקים - הסרטן עלול להרוג. את יכולה להסתתר ולהתעלם מכך - אבל זה שם וזה קיים וגם עם זה צריך לדעת להתמודד . וחלק מהכלים להתמודדות עם זה - זה להתעמת עם זה. ככה אני רואה את הדברים. בכל אופן - אני מאחלת לכולנו רק בריאות והחלמה לכולנו.

גם אני הייתי ביום העיון והמפגש עשה לי טוב! אני אובחנתי לפני 8 חודשים ובימים אלו אני נמצאת בטיפולי ההקרנה. עד היום לא "קיבלתי" את העובדה שאני חולה, והייתי מאוד מתוסכלת שלא יכולתי לתפקד כבעבר. יום העיון הזה "הפיל לי את האסימון" , הבנתי שאני שייכת לאותה קבוצה של נשים חולות סרטן. פתאום ראיתי כל כך הרבה נשים, שעצם ישיבתן באולם הוכיחה לי שיש חיים אחרי... ולא צריך לשקוע בדדכאון. דבריו של הבעל/אב היו מרגשים ונכונים! אני מאחלת לכולנו חיים ארוכים ובריאים אך כולנו יודעות שהמוות הוא חלק מהחיים ואם יודעים להתמודד ולקבל אותו זה יותר קל לשני הצדדים. הרצאות מדעיות לא מדברות אלי, אני מחפשת דווקא את הפן הנפשי, חברתי במחלה. חידושים והמצאות אשאיר לרופאים המטפלים.... הרבה בריאות אביבה

למיקי, אני לא חושבת כמוך בכלל, להיפך, זה חשוב ובריא נפשית לדעת להיפרד, ולא רק חולים סופניים צריכים ללמוד לעשות את זה. בחברה המודרנית שאין דיור רב דורי ביחד קשה להתמודד עם אובדן והתליכי החיים שכוללים זיקנה חולי וכן, גם מוות. אז צריך ללמוד וללמד. אחד החוזקים של קבוצות תמיכה זה היכולת ללמוד האחד מהשני על דרכי התמודדות. אני בטוחה שגם אצל הבעל היה חשוב להעביר את המסר ולחלוק את החוויה עם אחרים, כחלק מתהליך ההשלמה וההפנמת השינוי והאובדן אצלו. ברור שכל אחת מגיבה על נושא המות שונה, אבל יש מקום להכיל את כול הדעות בקבוצה, כי החילוקי הדיעות אינן על הרעיון אלא על הדרך, וחשוב בכלל לכולם ללמוד על הדרך הזו שנגמרת תמיד בסיום שנקרא מוות. העמותה עושה הרבה למען הבאת מכלול הנושאים שקשורים בסרטן השד, ולא רק הנושאים היפים והקלים. מבחינתי כל הכבוד לאותו אדם שהסכים להחשף למען ילמדו.

שלום לכולן, תודתנו והערכתנו שלוחות לכל הנשים שהגיעו להשתתף ביום העיון. חלק מהנושאים שעלו בהרצאות ובפאנל אינם קלים, ומחלקם ניתן היה גם לשאוב אופטימיות. השתדלנו לתת ביטוי להיבטים שונים של המחלה - מחקרים חדשים, קבלת החלטות בצמתים שונים של המחלה, ודרכי ההתמודדות המשתנות מאדם לאדם. נשמח לרעיונות מעניינים ליום העיון בשנה הבאה, בברכה צוות אחת מתשע