הרהורים..

שלום לבנות, אני רוצה לשתף אתכן במחשבות שלי.. יש לי הרגשה כזו.. שאחרות חיות טוב יותר ממני.. כי אני כאילו "מסתפקת" בכך שהבדיקות שלי יצאו תקינות. וחיה חיי שגרה . אני מרגישה שאני צריכה להגיד תודה לאל שהבדיקות תקינות, ולהסתפק בכך.. בעוד שמסביבי , כולן - חברות ונשים .. "מגשימות את עצמן" . אני לא עשיתי טיול גדול לחו"ל, לא עשיתי שום דבר משוגע בחיים שלי .. סתם בחורה רגילה שחיה חיים רגילים של בית עבודה לימודים באוני' ומשפחה (עם כמה טיולים קצרים ורגילים מאוד לחו"ל) , וגם עכשיו לאחר ההחלמה - אני לא "קורעת את העולם".. אלא ממשיכה לחיות חיים רגילים, בלי לעשות דברים משוגעים, ואני מרגישה שזה כאילו "לא בסדר" , שאני נורמטיבית מידי, שאני לא מנצלת את כל מנעמי החיים וההתנסויות שאפשר לעבור בהם.. כי אם החלמתי מהמחלה האיומה - אז אני אמורה לטרוף את החיים, לנצלם עד הסוף.. ובעצם זה לא קורה- אני ממשיכה להיות אותה בחורה רגילה , שממשיכה ללכת לעבודה, ללמוד לתואר שני, לטפל בילד שלי ובבית..... לטייל קצת בארץ, לחיות בצנעה, בלי שום "שגעונות" (גם בעלי כזה.. הולך בתלם) ממש חיה חיי שגרה .. בעוד שהחברות שלי- נוסעות לטיולים ארוכים בחו"ל , עושות כל מיני דברים מיוחדים, התנסויות.... נוסעות לצימר הזה והולכות לעיסוי כזה.. ואני - זה לא מושך אותי בכלל. לי טוב בבית , עם המשפחה שלי , ואין לי שום התלהבות מהדברים האלו .. אני מרגישה כאילו - בשבילי, מספיק לי שאני בריאה ויכולה לחיות חיי שגרה, כי אני יודעת היטב מה משמעות של תקופות טיפולים קשות.. מצד אחד אני יודעת שההתנסויות הללו כרוכות בעלויות ולפעמים אני חושבת שזה סתם בזבוז, ולפעמים אני חושבת שאני עושה טעות - כי מי יודע מה יקרה מחר .. אבל אם זה לא מושך אותי - אולי אני לא צריכה לעשות את זה .. כלומר .ללכת לצימר רק כדי להגיד - נסעתי לצימר בגליל ? אולי משהו בי לא בסדר? שאני מסתפקת בחיים רגילים ? בלי סערות וריגושים , דווקא אחרי שהחלמתי?? ואולי אני מפסידה משהו ? מבזבזת את חיי בחיי שגרה אפורים ??? מה דעתכן? אשמח לשמוע דעתכן..

הי מחלימה יקרה, חייכתי שקראתי את הודעתך. אין שום מתכון מיוחד למחלימות, כל אחת בוחרת לעשות את מה שטוב לה , מה שהיא מרגישה שלמה בו. האחת יכולה דווקא להמשיך בדיוק בחייה כמקודם אם הם היו לה מספקים וטובים ודבקה בשגרה המוכרת, השניה דווקא עושה שינויים קיצוניים לחלוטין , נוסעת כל הזמן, עושה מה שבראש שלה, השלישית שפעם אולי לא כל כך פרגנה לעצמה בכל מיני דברים מחליטה לעשות זאת , והרביעית לומדת משהו שונה, חיה חיים רגועים יותר, עוד אחת מחליטה שלוקחת פסק זמן מהכל, מהעבודה ומכל הדברים , עושה יוגה, אוכלת אוכל בריא... בקיצור כל אחת ורצונותיה ... אם השגרה המוכרת טובה לך, המשיכי בה. אם מעולם לא התעניינת בצימרים ובמסג'ים שחברותייך עושות וגם היום לא, אז אין סיבה שתעשי משהו רק כדי להגיד שאת "מנצלת" כל רגע כי מי יודע מה יהיה מחר... אבל משהו בכל זאת רומז שאולי את כן רוצה , כי דברת אולי על בזבוז... אז זאת כבר בעיה. אם את רואה עדיין בדברים שכייפים לך וחושבת על כל דבר פעמיים גם אם את רוצה, למרות שזה לא בשמיים ואולי אפשרי, אולי בכל זאת יש איזה בעיה, ייתכן שהפרופורציות שלך לא השתנו מאז המחלה וזה אולי קצת חבל. אם לאחר שעברת כזאת סערה ולא ידעת מה ילד יום, (לא שהיום משהו יודע, שהרי יכול לקרות כל רגע משהו בחיים הבלתי צפויים שלנו לווא דווקא סרטן, יש המון צרות ואסונות אחרים) ובכל זאת את כל כך מחושבת עדיין , אז אולי זה קצת חבל שאת מפספסת. כדאי שתפרגני לעצמך קצת יותר. לסיכומו של דבר, אין כל מתכנון כזה גם באינטרנט, עשי מה שטוב לך גם אם הוא שגרתי או מעורר תהיות אצל אחרים. אבל אם יש בך ספק כלשהו שאולי אולי צריך לנסות, תמיד אפשר ולראות שאולי גם כיף לעשות דברים אחרים וגם נהנים מהם... הרבה בריאות ואושר, תהני מהילד, מחלימה ותיקה.

יקירתי - את אותה הודעה את יכולת לכתוב גם אם לא היית מחלימה מהסרטן. האם את חשה צורך לקרוע את העולם? אם כן, קרעי את העולם. אם לא - אל תקרעי את העולם. אל תרגישי מחוייבת לכך רק כי במקרה חלית בסרטן והחלמת. הרבה בריאות!

שלום לך מחלימה יקרה. לא ציינת בת כמה את. אני חושבת שהגיל מאוד חשוב ומשפיע על צורת המחשבה שלנו. אני בהחלט מבינה לליבך משום שגם אני הייתי באותו המצב. יום אחד העוררתי והבניתי ששני הבנים שלי עומדים לפני גיוס והנה אני נשארת עם בעלי והעבודה, והרגשתי ריקנות איומה. פניתי ליעוץ פסיכולוגי ועברתי חוויה מדהימה. מאז הורדתי 12 ק"ג, שיניתי את מראי החיצוני וכולם אומרים לי שאני נראת נהדר, ואני גם מרגישה נהדר. היום יש לי מצב רוח טוב ובטחון עצמי (שהיה גם קודם , אבל השתפר).בקיצור התחלתי לפרגן לעצמי בבילויים, קניות ,טיולים לחו"ל וראיתי "כי טוב". כדאי לנסות לפרגן לעצמנו. בהצלחה.....

לגליה שלום, אני חדשה בפורום זאת אומרת שאני ממש ממש בתחילת הדרך, אני מבינה שאת עכשיו חושבת היא עוד לא יודעת מה מחכה לה. נכון את צודקת, אבל אני רוצה שתדעי את וכל חברותינו בפורום כי אני לא מתכוננת לעשות מה שלא רציתי לעשות עד היום גם אם כל העולם עושה את זה. אחד הדברים שחשובים לי זה לעשות את מה שאני רוצה לעשות כי משהו בתוכי קורה לי לעשות אותו ולא כי כולם עושים. תאמיני בעצמך ובזכותך להיות את וכבר תדעי מה היית רוצה לעשות שלא עשית עד היום. צאי חפשי את עצמך. בדקי את סביבתך. חישבי האם זה המרחב שאני צומחת בו כל יום וכל שעה . למדי לאהוב את עצמך והכל יסתדר לבד. המחלה היא הדבר הכי פחות חשוב בדרך שאנו הולכים מיום בו נולדנו עד היום בו נשיב את נשמתנו לבורא עולם. שימחי בחלקת אלוהים שלך.

אני חושבת שאת בן אדם צנוע, שהמרוץ המטורף של "התחרות" עובר לידך וזה מה זה מקסים בעיני. לכי עם הרגשות שלך, ועם מה שטוב לך, זה נהדר. אל תסחפי למערבולות של משהו אחר....

מחלימה יקרה שלום, קיבלת תשובות מקסימות של נשות הפורום ולא נותר לי אלא לסכם. אני מאוד מסכימה עם האמירה שאין מתכון לחיים טובים וכל אחת בוחרת את החיים המתאימים לה. יש נשים המרגישות צורך לעסוק בעשייה מתמדת ויש דווקא נשים אשר השקט והרוגע שבביתיות עושות להן טוב. מדברייך נשמע שיש לך זוגיות יציבה ואת ובעלך בחרתם בדרך המתאימה לשניכם. השגרה "הביתית" הולמת אתכם ובאופן כללי נראה שאתם די מרוצים ממנה. לי באופן אישי, לא נשמע שאת שוקדת על שמרייך, יש לך בעל, ילד, חברות ואת אישה לומדת ומתפתחת. אני מכירה המון נשים ש"קורעות" את העולם וכלפי חוץ נראה שחייהן מלאות בריגושים, אבל כל זה נועד לכסות על ריקנות פנימית מאוד גדולה. אני משוכנעת שנשים אלו היו מחליפות את החוויות שלהן בטיפה שביעות רצון והנאה מהחיים. השאלה שאת צריכה לענות לעצמך, היא עד כמה את רוצה לעשות את הדברים שחברות שלך עושות? ועד כמה את מרגישה שתיהני מהם? ההחלטה לא צריכה להיות הכל או כלום, אלא באם תרגישי צורך תוכלי למצוא פשרה ולהסתפק בחלק מהדברים. אנו כאן איתך ונשמח אם תשתפי אותנו, אנה.