אני כבר משתגעת !!!

אני לא יכולה יותר.....לא עומדת בלחץ הזה שאולי זה יחזור.. כל מישוש אני מרגישה משהו חשוד..... אני קמה עם זה בבוקר והולכת עם זה לעבודה וחוזרת ..ובעצם... לא ישנה בלילה..... מרגישה כאילו אני חיה על זמן שאול.. והכי גרוע...מרגישה שאם יגלו לי משהו - לא אסלח לעצמי על זה שלא גילו את זה קודם.....או שאולי יכולתי למנוע את זה ... ואם הייתי שומרת על עצמי יותר... אז אולי מצבי היה יותר טוב... ואם ואם ואם .. אני ממש חיה בחששות כאילו זה רק עניין זה זמן עד שיפילו עלי את הבום שוב.. ויש גם רגשי אשמה מול הילדות שלי .. מה מצפה להן .. מה הפלתי עליהן.. למה זה מגיע לנו ???

כ"כ מבינה אותך! סיימתי טיפולים לפני כשלושה חודשים. חזרתי לעבודה ולשגרת חיים מלאה כך שביום אין לי זמן לנשום, אך בלילה, בלילה כשאני הולכת לישון אני בודקת את עצמי ונדמה לי שהנה מצאתי את הגוש הנורא והפעם זה יהיה הסוף, ומצד שני אני דוחה את הזמנת התור למרפאת השד... בהחלט אפשר להשתגע, אך כנראה שאת מתארת תהליך נורמלי שעובר על רבות מבוגרות המחלה, ולא נותר לנו ,אלא, להיאחז בסטטיסטיקה הטובה וכן ללכת להיבדק בצורה קפדנית. אני מאחלת לך חג שמח ותשתדלי לנצל את חג הסוכות לבילוי משפחתי כייפי. אורית

אני, אני חיה את הסרט הזה יום יום, דקה דקה, וזה בדיוק אבל בדיוק מה שאת מתארת. אני עכשיו לפני הבדיקות של אחרי, פעם ראשונה, ואני מרגישה על הפנים. בלוטות בכל מקום, נפיחויות שונות, ואין לי אומץ לקחת את עצמי להבדק.....

למי שכואב לא נעים להגיד שיש כאבים גרועים בהרבה. אבל זו עובדה. ישנן חולות דיאליזה שמדרדרות כל הזמן, ישנן חולות סכרת שלא ניתן לאזן את מחלתן, ישנן חולות מחלות הפרקים הקשות שסבלן נורא כל הזמן ומותן הוא רק עיניין של זמן ולא רב. זה לא אמור לנחם, אלא לתת קצת פרופוציות מעבר לפחדים שלנו , ל"מחלה שלנו". ולפעמים, אם רוצים להישאר שפויים ועם איכות חיים, צריך לפנות לעזרה נכונה במקומות הנכונים. כי אם לא נעזור לעצמנו, אף אחד לא יעזור לנו.

אני היקרה שלום, לפני שאני מגיבה לדברים הקשים אך כה חשובים אשר נוגעים לנשים רבות בפורום זה, אני רוצה לשאול האם את "האני" מאירופה. רבות השתמשו ומשתמשות בכינויי זה וחשוב לי מאוד שנדברים יהיו עד כמה אישיים שניתן. אנה

הי יקירתי, מה שלומך? אני מקווה שתקופת החגים עוברת עלייך ברוגע עם המשפחה , למרות שאני רואה אותך בפורום כל הזמן ונדמה שאין לך רגע דל. איך שאנחנו כל פעם מתחלפות לך ודואגות לך כל הזמן לתעסוקה. הלוואי שהמחלה הזאת תיכחד מהעולם! אני קוראת כאן את הסבל הבילתי יתואר שהיא גורמת למספר בנות שזה צובט לי ישר בלב. ולענייננו, זאת לא אני שלנו (תודה לאל!). היא ממש, ממש בסדר ובימים אלה נמצאת בחופשה אי שם במערב אירופה. שולחת לך חיבוק גדול וחג-שמח, מירי.ב.

הי אני, אני חברה שלך למועדון ה- VIP. קראתי את דברייך ועשית לי נורא עצוב.הייתי רוצה לחבק אותך ולומר שהכל יהיה בסדר. גם אני כמוך עברתי את הטיפולים, כל התופעות שבעולם הופיעו, הרגשתי רע ביותר עד כדי כך שהסתובבתי שפופה וכואבת ורגלי כמעט ולא נשאו אותי... אבל ידעתי כי כל זה למען ההחלמה והיום שאחרי. והנה את ביום שאחרי ונשמע שאת בריאה ומתפקדת טוב אך נשארו לך חששות כבדים בלב.הייתי רוצה שתסתכלי על הדברים מזוית שונה: - את גיבורה, עברת את כל הטיפולים ועובדה שחזרת לשיגרה ואת עובדת ומתפקדת. - את אמא נהדרת כי לחמת בקשות שבמלחמות וניצחת למען בנותייך ולא ההיפך. - למנוע את זה לא יכולת ואת לא יכולה! אז אל תאשימי את עצמך. הלילות הקשים - כן זה נורמלי, זה מלווה את כולנו בתוך הטיפולים וגם הרבה זמן אחרי וגם קצת ההיפוכונדריה שכל דבר קטן - זה זה. הגוף כנראה מחלים יותר מהר מהנפש. את רואה...קיבלת את הטיפול והחלמת, אך הצלקות בנפשנו ישארו לעד. זו חוויה טראומטית מהקשות שיש. כאשר את מטופלת את יודעת שאת בתוך הטיפול והאחריות כאילו לא עלייך זה נותן מן שקט כזה שהרופא שלך הוא זה שדואג,אך אחרי הכל נשארת מן ריקנות בילתי מוסברת שכאילו את לבד, כל האחריות עלייך וזה נכון אין מה לעשות. אז אנחנו קצת יותר היפוכונדריות מאחרות וקצת יותר חוששות ורצות מהר יותר להיבדק. אבל אל תתפרקי לי! תני לנפשך מרגוע, לכי לדבר עם מישהו כדי לחלוק את הנטל הכבד שאת נושאת וכדי לעזור לך לשים דברים בפרופורציה. מה שקורה לך כעת גרוע יותר מהסרטן, הסרטן כבר איננו!!! אבל את הלכת לאיבוד......... אני מאלחת לך בריאות ושלוות נפש ואת כל הטוב שבעולם. מירי.ב.

לגמרי צודקת. זה מפחיד, זה תוקף מדי פעם, גם אם לא כל הזמן. גם אם החיים נהדרים ויפים ומצוינים, הפחד ממה שעלול לקרות ושלא בשליטתנו - מפחיד לאללה את לא משוגעת - נשמע שאת הכי נורמלית שאפשר

אני מבינה אותך בהחלט כשאמרו לי ביחידה שאחרי הטיפולים צריך פשוט לחכות ולקוות זה נראה לי הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות - להיות פסיבית לשים את החיים שלך בידי הסטטיסטיקה. לכן קראתי הרבה בנושא ומצאתי שיש מחקרים רבים בעולם על שיטות שונות של גיוס הגוף לטיפול ולריפוי. בקצרה : זה שחלינו זה לא מקרה, אלא דברים רבים בחיינו הובילו אותנו לזה . צריך לזהות מה בחיינו הביא אותנו לכאן להבין ולשנות. יש לעבוד ברובד הגופני - תזונה נכונה, וברובד הנפשי. את ואני וכולנו יכולות לעשות רבות לריפוי האישי שלנו. אם תרצי אשמח להתחלק איתך במה שלמדתי עד עתה זוהר

אני מבינה אותך בהחלט כשאמרו לי ביחידה שאחרי הטיפולים צריך פשוט לחכות ולקוות זה נראה לי הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות - להיות פסיבית לשים את החיים שלך בידי הסטטיסטיקה. לכן קראתי הרבה בנושא ומצאתי שיש מחקרים רבים בעולם על שיטות שונות של גיוס הגוף לטיפול ולריפוי. בקצרה : זה שחלינו זה לא מקרה, אלא דברים רבים בחיינו הובילו אותנו לזה . צריך לזהות מה בחיינו הביא אותנו לכאן להבין ולשנות. יש לעבוד ברובד הגופני - תזונה נכונה, וברובד הנפשי. את ואני וכולנו יכולות לעשות רבות לריפוי האישי שלנו. אם תרצי אשמח להתחלק איתך במה שלמדתי עד עתה זוהר