בבקשה

אני בת 52 וחברתי הטובה זה עתה חלתה במחלה. אני לא כל כך יודעת מה עובר עליה או מה עליי לעשות. אשמח מאוד לשמוע מנשים האם עליי להתלבש אחרת? להתנהג אחרת? לא להגיד דבר מה? או להפך עליי לפנק אותה בצורה זו או אחרת. אוליי אני נשמעת שטחית אבל זה ממש לא מהמקום הזה. אלא מדאגה ופחד מאוד דגולים. אל תחשבו שאני בורה

הי, אינך נשמעת כלל בורה , אלא אך טבעי שכך תרגישי. הכי פשוט לשאול את חברתך במה את יכולה לעזור לה , אם זה בלהיות קשובה לה בלי לתת עצות, או שכן היא זקוקה לעצה טובה אז זה גם בסדר, או להיות איתה בזמן הבדיקות, הטיפולים אם תצטרך, או כל דבר אחר שהיא תזדקק. אבל, חשוב מאוד שתהיי בטוחה קודם שאת מסוגלת לכך ויכולה לתת את העזרה שהיא זקוקה לה לפני שאת מציעה... לנשים שונות תגובות שונות, ציפיות שונות והתנהגויות שונות, הן בעת הגילוי והן במהלך הטיפולים. חשוב שתדעי מה חברתך מצפה ממך והשתדלי להיות אוהבת, תומכת ומבינה. וכמובן לא לכעוס אם בתקופה זאת רק את תתקשרי, תזמי או תעשי דברים, קבלי זאת בהבנה. ועוד דבר, רצוי לא לומר משפטי קלישאה כגון: צריך להיות חזקים, צריך להיות אופטימים, וכל מיני משפטים כגון אלה. תגובות של בכי, עצבות ואפילו דכאון לפעמים הם מאוד מובנים וסבירים למצב והינם חלק טבעי לחלוטין. אז פשוט תהיי איתה ועבורה, אל תהיי שיפוטית, פשוט המשיכי לאהוב אותה כפי שהיא במצב החדש ותני לה לומר לך כיצד לעזור לה. בהצלחה, והרבה בריאות חברתך. שנה טובה.

תודה רבה לך אלמונית אל ההשקעה והתשובה העוזרת. אשמח מאוד לשמוע מנשים מה עזר להם בתקופה זו. תודה רבה

היי "עזרה", גם אני בת 52. חליתי לפני 4 שנים. ואני רוצה לספר לך איך הגיבה החברה הטובה שלי, אורית, כששמעה שחליתי. ספרתי לה בטלפון, והיא עזבה את הישיבה החשובה שבה היא נכחה באותו זמן, במקום עבודתה, ובאה אלי. ישבנו, בעלי אורית ואני ופשוט בכינו ביחד. ואחר כך גם צחקנו ביחד. והחלטנו שאנחנו יוצאים למלחמה. אורית היתה איתי בקשר יומיומי, והיתה מעורבת בכל ההחלטות ובכל מהלך הניתוחים/טיפולים, ועזרה לי המון בכל מיני מטלות יומיומיות קטנות וגדולות. פה ושם הביאה עוגה. מידי פעם הזמינה אותנו לארוחה בביתה, ובעיקר - הקשיבה, הקשיבה, הקשיבה, בלי לתת עצות, פתרונות, או בקורת. בלי לפטור את עצמה ב"יהיה-בסדר". אני יודעת ש"נפל עלייך תיק", אבל אם את באמת אוהבת את החברה הזאת שלך, ואם חשוב לך הקשר איתה, אל תקחי צעד אחד אחורה, אל תמנעי מלדבר איתה "על זה". להפך - תהיי כמה שיותר מעורבת. מנסיוני, נשים שחלו, מאד רוצות לדבר על זה. והמון פעמים הן מוצאות חברות לצרה, כדי לשפוך את ליבן. את, בודאי מכירה היטב את חברתך ויודעת מה היא אוהבת לעשות, ומה משמח אותה. תהיי את היוזמת, בתקופה זאת. ואל תכעסי עליה אם היא לא תתקשר אליך, או אם היא תרצה, לפעמים להיות לבד. כבדי את רצונה, והיי שם בשבילה!!! אני מאחלת לך ולחברתך שנה טובה. נועה.

שלום לך, קיבלת תשובות מפורטות ומלאות ממשתתפות הפורום. לכן אני אנסה להתייחס אלייך ולרגשותייך המתעוררים בך, נוכח אבחון המחלה אצל חברתך. מדברייך אני שומעת חשש, חוסר אונים ואפילו פחד רב עוצמה. לעיתים כאשר אנו שומעים לראשונה, או מנסים לעזור לאדם קרוב שאובחן במחלה זו או אחרת, הפחד והדאגה לבריאותנו עלולים לעורר בנו תחושת אשמה. במצבים אלו, אנשים מתחילים לתפוס את עצמם כאגואיסטים ולא כחברים ראויים. כל זה מוביל למרוץ פעולה במטרה לסייע ולעזור, אשר לעיתים גם נובע מהצורך שלנו להתמודד עם הרגשות המתעוררים בנו. אינני רומזת חלילה כי התעניינותך בדרכים בהם ניתן להקל ולעזור לחברתך היא תוצר של תחושת אשם, אלא מציעה דרך נוספת להסתכל על הדברים ולהכיר ברגשות השונים. כאשר לכל הרגשות יש מקום ולגיטימציה בהתמודדות של כולנו. חשוב להדגיש כי רגשות אלו הם טבעיים, ולגיטימי שתחשבי במצב כזה גם על עצמך. כל זה לא אומר כי את אוהבת או דואגת פחות לחברה שלך. באם את מתחברת לדברים אלו, נשמח אם תשתפי אותנו במחשבות או ברגשות המתעוררים בך כעת. כולנו כאן ונשמח לסייע לך לעבד את מחשבותייך, כמובן שאשמח באם נשים נוספות ייקחו חלק בדיון ויפתחו את הנושא בברכת שנה טובה, אנה

זה ממש נכון מה שאת אומרת. אני אכן מוצפת ברגשות אשם שאני חושבת רק על עצמי ולא עליה. תודה