פלאשבק

שלום, בנות יקרות, אני הובחנתי לפני קצת פחות מ-4 שנים. הפרוגנוזה שלי היתה די גרועה, או כמו ש דר' עברון (המקסימה!!!) אמרה "גידול לא יפה" כלומר: גדול, פולשני, רצפטורים, בלוטות נגועות, ... עברתי את כל "עסקת החבילה" כולל שני ניתוחים, שני אשפוזים עם -0 נוטרופילים, ולא פסחתי על שום תופעת לוואי מהכימו ומההקרנות. א ב ל י צ א ת י מ ז ה ! ! ! עכשו נותר לי רק כדור אחד ביום, שמזכיר לי (ארימידקס) אבל אני כמעט כבר לא חושבת על זה. כששמעתי שדר' עברון תשתתף בכנס, מהרתי להרשם. במיוחד מפני שהיא עזבה את בילינסון, שם אני במעקב. נהנתי מאד מאד בכנס, מכל חלק וחלק בנפרד ומהכל ביחד. הבנתי שיש המון נשים שמתעסקות בנושא ודשות בו, וטוב להן עם זה. אבל לי זה לא עושה טוב. בדיוק כשחשבתי שכבר "החלמתי" מההתעסקות האובססיבית, הגיע הכנס הזה ונתן לי בעיטה אחורה. איך אמרה לי אחותי? "תעזבי את זה כבר...... אוהבת את כולכן, נועה

נועה יקרה, לדעתי אף פעם לא " נעזוב " את זה כי זה בגוף שלנו השטן הזה.... ספרי קצת יותר : בת כמה את, ובעצם מה היו הרצפטורים, איך גילית?.... אם כבר הולכת לאחור אז לפחות שנשאב ממך כוחות ומידע.... המון בריאות!

שיר, יקרה, את, כנראה, צודקת. לא "במקרה" נמשכתי אל הכנס הזה כמו פרפר לאש. ודר' עברון היוותה, כנראה, רק "טריגר". אז קצת הסטוריה: לפני 29 שנים, לאחר לידת בתי,(לידה שניה) התגלה, במישוש, גוש קטן בשדי השמאלי. הייתי במעקב מספר שנים, והמליצו לי לא ליטול גלולות למניעת הריון. במשך השנים ילדתי עוד שני ילדים (סה"כ יש לי ארבעה, היום בגילאים 33, 29, 24, 19, מקסימים אחד אחד "טפו, טפו....") והכל היה בסדר. בשנת 92, החליט הכירורג לבדוק את הגוש הקטן שלא גדל ולא השתנה, והתברר שזאת פיברואדנומה- גידול שפיר. הייתי אז כבר בת 38 והרופא המליץ על מעקב שנתי וממוגרפיה -פעם בשנתיים. בשנת 2002 התחלתי להרגיש רגישות בדיוק במקום הביופסיה שנעשתה לי 10 שנים קודם. הרופא ייחס את זה לצלקת, אך שלח אותי לאולטרסאונד "של מומחית" והיא אבחנה "עור מעט מעובה, יתכן בשל הצלקת". בינתיים התחלתי להרגיש גוש רך. ממוגרפיה ועוד אולטרסאונד לא גילו דבר. הרופא אמר שזה כבר מתחיל להיות "טלנובלה" (מילה שלו) ושלח אותי ל TRUE-CUT . שוב שלושה שבועות תור, והרופאה שם הרגיעה אותי ואמרה: "זה נראה "קפסולי" ו"מובילי" ואת יכולה לישון בשקט. נוריד את זה אחרי החגים, כשיהיה לך זמן". אחרי ארבעה ימים, טלפון: "גב' תמיר יש תשובות, תבואי." אבל אני רגועה, ישנתי בשקט. באתי ואז נפלו עלי כל המילים כמו פצצות: סרטן...כריתה... גרורות...כימוטרפיה... שבוע לאחר מכן, ב-20.8.02 , נותחתי ואת ההמשך כולכן מכירות. ב-6.7- אחגוג יום הולדת 52. יש לי שלושה נכדים הכי מקסימים בעולם. ואני בריאה!!!

נועה היקרה שלום, גם אני התרגשתי מאוד מדברייך אשר בעיני מעניקות כוח ותקווה. "ההימשכות" שלך, כאישה אשר החלימה מהמחלה לכנס המוקדש כולו למחלה ממנה סבלת מובנת לי מאוד. למעשה ניתן למצוא הסברים רבים לרצון שלך להיות בין נשים שהתמודדו בעבר עם חוויה דומה. אומנם מה שחשוב יותר בעיני זה להבין את הסיבה בגללה את מרגישה רע. יתכן, וכמובן תקני אותי אם אני טועה, פועלים עלייך כוחות מנוגדים. מחד גיסא, את מרגישה כאישה בריאה ומשתדלת לא לחשוב על המחלה במהלך היום, מאידך המחשבות עדיין עולות והפחד קיים. נראה כי למרות שהסביבה הקרובה לך מצפה ממך להמשיך ולשכוח, את לא מרגישה שהצלחת לשכוח את החוויה הקשה אותה עברת. לעתים נשים העוברות תהליך דומה, מספרות על תחושת האשמה נוכח מחשבות אלו והרצון לקבל אינפורמציה אודות המחלה. אני יכולה לתאר לעצמי כי אין זה פשוט לעמוד בציפיות הסביבה וגם לא בציפיות שלנו מעצמנו. אומנם ציפייה איננה טבעית ולא ניתן לעמוד בה. לא ניתן לשכוח את המחלה ולכן צריך למצוא את שביל הזהב בין חזרה לחיים רגילים לבין ערנות ואחריות. לי באופן אישי נראה לי כי מצאת שביל זה. אנה