לאן לוקחים את הכאב

כל חיי הבוגרים אני בצד המטפל. מגיל 20 אחות, ולמרות שאין זו הפעם הראשונה בה אני מתמודדת עם בעיות בריאות ,הפעם זו הפעם הראשונה שאת האור הקטן ההוא שתמיד שמר עלי ,אני לא מוצאת.גם בתוך הסערות הכי נוראייות כשבני בן השבוע מונח לפני נלחם על חוט חיוו הרופא אינו מבטיח דבר גם אז לא אבדתי את האור את הידיעה שבסוף ננצח ותמיד איך שהוא מתוך הפחד והכאב ולא תמיד בדרך הקלה יצאתי מהקושי בני הבריא ,אני הבראתי מגידול ברחם , איך זה שדווקא הפעם כשהרופאים אופטימים סביבי dcis -יוצאים מזה-כמעט 100% הבראה הפעם אני לא מצליחה להאמין.דווקא שכנעתי את כולם סביבי שאין מקום לדאגה ואולי יהיה קשה תקופה אבל נצא מזה אז למה אני לא מצליחה להאמין לא באמת באותה אמונה טוטלית ועיתים לא ראלית אני רק רואה מנהרה חשוכה כולי קנאה באלו שמאמינים בכח עליון .אלוהים ,וכו לפחות יש להם כתובת לאן לוקחים את הכאב והיאוש?

הבעיה היא שלא רק הגוף "זוכר", גם הנשמה.. והכובד מצטבר, והפחד.. עם האבחנה שציינת באמת אין סיבה לכאלו יאוש וחרדה.. אולי מה שאת צריכה זה לקחת את הכאב (והחרדה) למקום הנכון לטיפול באלה. אולי מספר שיחות עם פסיכולוג (קוגנטיבי- התנהגותי) יקלו עליך, אולי אפילו איזשהו כדור לתקופת מה.. למה לסבול כשאין סיבה?

הי יעל, אולי זאת באמת הצטברות של כל המשברים והטראומות מהעבר ואולי זה באמת כי את מתוך חוג הרפואה ויודעת קצת יותר מדי וזה יכול לפעמים להיות מפחיד ומשתק בלי קשר לאבחנה הרפואית שלך. ולפעמים פשוט מאבדים קצת פרופורציה ובטחון וזה לגיטימי - מותר לך!!! dcis זה שלב שהוא טרום........ והרופאים אמרו לך כמעט 100% החלמה, חבל שתאבדי תקוה ואת האור בקצה המנהרה....החיים כל-כך יפים ויש למה לצפות... אשמח להיות לך אוזן קשבת ולדבר איתך בטלפון מתי שרק מתחשק לך: 09-7672438. המון כוח....... מירי.ב.

יעל היקרה שלום, תודה ששיתפת אותנו בתחושותייך. מדברייך אני מבינה כי לאורך השנים כאשר המצב היה קשה ולאנשים מסביבך לא הייתה תקווה, את היית זו שהאמינה, חיזקה ועודדה את כולם להאמין. נראה כאילו את היית הדבק שליכד את כולם והענקת להם את התקווה להאמין כי הדברים יסתדרו. כיום, דווקא כאשר הרופאים ובני משפחתך מאמינים כי ניתן לרפא את המחלה וכי בוודאות תצליחי לנצח, את מצדך מרגישה כי אין בך את היכולת להאמין יותר. מדברייך כמעט משתמע, כי האמונה נגמרה ונותרה פסימיות וחוסר יכולת להאמין. למרות שכשאת מדברת על קנאה את מתייחסת אליה במובן השלילי. אני רואה בקנאתך באנשים המאמינים בכוח עליון, דווקא משאלה ותקווה שמסמנים את הכוחות שבך. עבורי הדבר מסמן, כי לא התייאשת ולא וויתרת על האמונה, את עדיין אקטיבית ויש בך את המשאלה והרצון להאמין. העובדה כי במשך זמן רב היית המשענת עבור סביבתך ומקור התקווה, מסמנים את הכוחות הטמונים בך. נכון, שכרגע את לא חשה בהם, אומנם הכוחות הללו עדיין טמונים בך וממתינים בציפייה שתעירי אותם. חשוב להדגיש, כי לכולם (גם לאנשים המטפלים באחרים) מותר להרגיש לעיתים חלשים ולהזדקק לאחר. השאלה, עד כמה את נותנת לעצמך להרגיש חלשה? ומה עוזר לך בתקופות בהן את מרגישה חלשה? מאין את שואבת את הכוחות? מה עזר לך בתקופות הקשות? נסי לחשוב מאין שאבת את העידוד והתקווה. הכוח והיכולת של נשים המתמודדות עם קשיים דומים להקל זו על מצוקה של זו ולסייע בהתמודדות הלא פשוטה עם המחלה מוכר לנו היטב בעמותת "אחת מתשע". לכן העמותה מעמידה לרשותך מגוון של אפשרויות תמיכה, ביניהם הקו החם וקבוצות התמיכה. הקו החם מאויש על ידי נשים שהתמודדו בעבר עם המחלה וכעת תורמות מניסיונן ומיכולתן לנשים המתמודדות עם המחלה. נשמח אם תיצרי קשר עם מתנדבות העמותה בטלפון שמספרו 1-800-363-400. מתנדבות קו החם ינסו לעשות כמיטב יכולתן להקל על המצוקה אותה את חשה. בנוסף לכך, את יכולה לקחת חלק בקבוצות תמיכה המתקיימות בביתנו, בית אחת מתשע, ברח' אוסשקין 100 תל אביב. לפרטים, שאלות, ולבטים את מוזמנת לייצור קשר עם נועה גואטה, רכזת תמיכה וסיוע בעמותת אחת מתשע 03- 6021717 שלוחה 226. כמו כן, בפורום זה משתתפות נשים רבות, אשר גם הן לעתים מרגישות כי הכוחות והאמונה אינן חלק מחייהן יותר. אנו כאן בשבילך ונשמח לעמוד לרשותך. אנא כתבי לנו שוב, אנה