היום שאחרי

שלום לכן רציתי לשתף אתכן במחשבות שיש לי . סיימתי שנה של טיפולים : חצי שנה של כימוטרפיה , שני ניתוחים , למפקטומי ומסטקטומי , ועוד חודש וחצי של הקרנות , ועכשיו אני לוקחת טמוקסיפן למשך 5 שנים , עכשיו משסיימתי את הטיפולים אני מרגישה חשופה , אני מרגישה שכעת אין משהו שיכול לעזור , לרופאים אין אפשרות לומר לי אם משהו נשאר- אפילו תאים מיקרוסקופיים והם טוענים שבדיקות של CT וסריקות למיניהן לא הוכיחו " סטטיסטית" שהן עוזרות בריפוי כאשר משהו חוזר , וההרגשה היא של חוסר אונים , כל רגע זה עלול להתפרץ מכאן או משם , לא שאני חושבת על זה כל הזמן , להיפך - אני עובדת כרגיל ומתפקדת כרגיל , אבל המחשבות האלו חוזרות ובאות מידי פעם , כמובן שאני מגרשת אותן ומנסה לחשוב רק מחשבות טובות ולהיות אופטימית ולהיות שמחה במה שיש . אני מרגישה את החרב מתהפכת מעל ראשי , חוסר ודאות , האם זה יבוא, מתי , איך ? הרגשות בהחלט לא נעימות. רוב המחשבות שלי הן שבעוד הרבה שנים אני אגיד : " כבר עברו כך וכך שנים מאז ש...", ואני רוצה שהשנים האלו כבר תגענה , אין לי סבלנות לחכות, ומצד שני אני לא רוצה להכנס לשאננות ושאם זה חס וחלילה יחזור ההלם יהיה גדול , הקונפליקט הוא גדול מאוד ואני מוצאת את עצמי במחשבות רבות כל כך אפילו רבות יותר מאלו שהיו לי כל השנה . קשה לי לדבר על זה עם אנשים כי אני לא רוצה להכניס אנשים אחרים ללחץ, אך השבוע הייתי במכון האונקולוגי שלי , ראיתי מטופלים , ראיתי את האחיות והפחדים חזרו . כבר באמת מאוחר , שמחתי שהקשבתן לי לילה טוב מיכל

מיכל היקרה, הרגשות שאת מביעה באומץ כה רב הם טבעיים ומובנים. נשים רבות שהיו במצבך התמודדו עם מחשבות ופחדים כאלו. אנו מציעות לך לדבר עם אחת מהן ולשמוע כיצד היא התגברה, התחזקה והמשיכה בחייה ואף התנדבה לעזור לאחרות, כמוך. הכוונה היא לנשות הקו החם של עמותת מתשע שמוכנות תמיד להקשיב, לחלוק ולעזור. אנא התקשרי אליהן בטלפון מס. 1-800-363-400 בימים א-ה בבוקר בין 10:30 - 13:30 ואחה"צ בין 16 - 19 . חזקי ואמצי, את תתגברי.

היי זה טבעי מה שאת עוברת עכשו. בזמן הטיפולים אנו שקועים בלשרוד את טיפולים ולעבור אותן. עכשו פתאום יש לך פנאי והמחשבות צצות. המחשבות הן טבעיות, ותשובה אין להן. הפחד מפני חזרה , השנות וגרורות קיים תמיד, רק שהוא פוחת עם הזמן ולומדים לחיות איתו. דבר אחד מנחם שיש לך את הטמוקסיפן שמגן עליך. בהצלחה

הטבת לתאר את שעבר ועובר על כל אחת מאיתנו בכדי לעזור לך להתמודד עם הפחדים מזמינה אותך להכנס לפורום השכן פורום סרטן השד-יחד איתך ב-NRG מצרפת לך קישור. אצלנו בפורום יש קבוצת תמיכה וירטואלית של נשים שחלו והבריאו וכן של נשים שעדיין בטיפולים וכן יש לנו יועץ שעוזר להתמודד טוב יותר עם דאגות ומחשבות טורדניות ומנסה לעזור למצוא שקט ושלווה פנימיים גם במצבים קשים. שווה לנסות. את מוזמנת להכנס ולהתרשם בטוחה שתמצאי הרבה כוח ועידוד. http://forums.nrg.co.il/index.php?act=forum&do=forum&forum=120

מיכל היקרה כתבת נפלא וכה מדויק, ועוררת אצלי הזדהות רבה, גם אני ממש עכשיו סיימתי. ובנוסף לכל מה שתיארת, אני מוצאת שגם ההתמודדות עם אנשים מסביבי הפכה לבעייתית יותר מאשר בזמן הטיפולים. כל עוד טופלתי היתה הבנה, לרוב, שקשה לי, עכשיו - יש ציפייה שהדברים "יחזרו למה שהיה" (כאילו שאפשר בכלל לחזור אחורה למשהו בחיים) וגם מי שמאוד תומך נמצא בתחושה שהמאמץ העיקרי הסתיים ואפשר לנוח. אז נכון שאני מתחזקת כל הזמן, אבל דווקא מבחינת השיתוף הרגשי אני מרגישה עכשיו פחות נתמכת. כמו כן, כל עוד היו טיפולים היה במה להתעדכן, להתלבט, לדבר איתי. עכשיו כבר אין לי כמעט מה לספר בנוגע לסרטן ועל הדברים הרגילים עדיין קשה לי לדבר ולעסוק בהם, כאילו כלום לא קרה. ודבר אחרון - רק היום אמרה לי חברה בקשר לפחדים מהעתיד - "הרי כולנו פוחדים מהסרטן, אז נכון שהיית שם אבל עכשיו את כמו כולם"......כמה שזה לא נכון אז שיהיה לילה טוב וימים נהדרים

בתהליך הזה, הבעלים התומכים, הופכים להיות גיבורים בעל כורחם בעיני הסביבה המלווה הרואה את הדברים לעיתים כצופים באופן טראגי, ובראש מוליכה כבעל של אשה חולה דווקא בעת ההגעה למכונים האונקלוגיים, אינה כ"כ פחד, אלא יותר אפסיות האדם, כאשר רואים את הסרט הנע ואת העמידה בתור, זה וזו באה מקבלות הזקת הכימו, /הקרנות וכו,ל אנשים/נשים מכל הגילאים,והחתכים. וכן יום "החולות החדשות" שבו מתייצבות נשים מכל הגילאים עם/בלי הבעל בתור ליד חדר האונקולוג, וכן עומדים כמו סרט נע לא רק שם, גם בתור למע"מ ולמס הכנסה לשלם חובות, בתור לבנק להוציא כסף, ובתור של מובטלים האם כך זה נראה אצלינו בעולמינו המערבי לכאורה בארצינו. החרב מתהפכת לא רק מעל האשה שעברה הטיפולים, אלא גם מעל בני משפחתה וילדיה החוששים לגורלה,ייתכן והתייחסות אחרת למחלה, לתופעות, ולריבוי ההולך וגדל של מקרים מצד החברה המקיפה אותנו, והתקשורת היו תורמים. התמודדות עם הפחד יכולה להתבצע דרך ראיית החיים בהווה בלבד, חיים כאן ועכשיו, ואגב זו תפיסת חיים המוצעת לא רק לחולים, אלא גם לבריאים. את העבר אי אפשר לשנות, העתיד נעלם, ונשאר כן ועכשיו. בריאות לכולן

שלום לך מיכל, בהמשך להבעת רגשותייך ותחושת חוסר האונים שמלווה אותך גם אחרי הטיפולים, רציתי להציע לך את התכנית היחודית שיש במרכז לבריאות האשה ברמת אביב. מדובר הרבה על תחושת הבדידות שמלווה את החולות דווקא אחרי המחלה. בתכנית שפיתחנו במרכז אנו מתייחסים גם לקשיים הפיזיים(בחילות, עצירות וכיוב') וגם בקשיים הנפשיים המופיעים לפני, במהלך ולאחר הטיפולים (בדידות, חרדה, חוסר אונים וכיוב') התכנית מותאמת לכל אחת ואחת בהתאם להעדפותיה. במיפגש אישי יותאמו עבורך הדברים המתאימים שייקלו את הקשיים שאת מדברת עליהם. אשמח מאוד לייעץ לך, ולעזור לך כמיטב יכולתי.

תחשבי לאף אחת אין פוליסת ביטוח לחיים, בכלל מי יודע את העתיד לבוא. את המשיכי קדימה ואולי תנסי להפיק יותר לנסות יותר ולעשות יותר מה שברצונך תרשי לעצמך דברים אולי אפילו מה שלא העזת קודם. תראי זה יעבוד .מנסיון אישי.