חדשה כאן...

היי לכולן, אני חדשה פה ולפני הכל מאחלת בהצלחה מעומק הלב לכל אחיותיי למסע הלא פשוט הזה... זו פעם ראשונה שאני כותבת בפורום והגעתי לכאן, ברשותכן, על מנת לפרוק מעט כי אני מרגישה לגמרי על הקצה. אני ובעלי נשואים שלוש שנים ומנסים להרות מאז שהתחתנו. ללא הצלחה. אנחנו מטופלים כבר חצי- שנה והסיבה שאני מתקשה להיקלט היא בגלל שיש לי שחלות פוליציסטיות. אני לוקחת בימים אלו גונאל ומרגישה דכדוך עמוק ובעיקר בדידות. בסביבתי אף אחד לא יודע על טיפולי הפוריות שלנו (בחרנו במודע שלא לספר) ואני ובעלי רבים המון בגלל כל דבר קטן. אני מאוד הורמונלית ואני מרגישה שאין לי איך לפרוק. אני בוכה המון ולא מצליחה להרים את עצמי ולהתעודד. אני יודעת שחלק גדול מזה נובע מההורמונים. ועדיין, אני לא מצליחה לפרוק את כל הסטרס ולא יודעת איך לנתב את מה שאני מרגישה. זה מערער לי את התפקוד היומי, עליתי המון במשקל, מתכנסת לתוך עצמי. מנסה בין השורות להרים את עצמי ופשוט לא מצליחה. זהו... רק רציתי לפרוק, תודה על האוזן הוירטואלית...

דווקא בתקופה כזו כדאי לחזק את הזוגיות. לצאת לבלות ביחד. לסוע לנופש. לבלוץ. יש קבוצות תמיכה שאת יכולה להצטרף אליהן. ההורמונים מגעילים ודוחים מסכימה איתך. אבל תזכרי שזה תקופה וזה נגמר. העיקר שייגמר על הצד הטוב.

אני מאוד משתדלת להתמקד במטרה. לפעמים, במיוחד בתוך כל האקשן של ההורמונים, זה לא מצליח. מקווה לבשורות טובות. לכולנו.

התחושות שלך מוכרות יקירה ואני שולחת לך חיבוק גדול ווירטואלי. המטרה כ"כ ברורה ואילו הדרך אליה מטושטשת ואי וודאית. הכל מסביב נראה כאילו לא מובן, ואף אחד לא יכול להסביר את התחושות שעוברות עלינו במסע הזה. תנסי למצוא את האיזון שלך (זה רק בידיים שלך) עם כל ההורמונים וכל האכזבות מסביב תאזרי כוחות ותילחמי כמו לביאה. בסוף את תנצחי! אנחנו כאן בשבילך :)