תמיכה

חדשה כאן בפורום, בת 28, פוליציסטית, בIVF רביעי... החלטתי לכתוב כאן למרות שהסביבה הקרובה שלי - הורים, בעלי המדהים, חברות מקסימות, גיסה שעברה טיפולים קשים והיא כמעט כמו אחות גדולה כולם מנסים לתמוך, אך אף אחד מהם לא נמצא במקום שלי ולא מבין לחלוטין את הכאב. אני כרגע שלושה ימים מהחזרת שני מוקפאים, סופרת את ה9 הנותרים על לבטא, מיואשת. מרגישה שמשהו בי דפוק, שאין סיכוי שדווקא לי, או דווקא הפעם אני אצליח... מרגישה שהזוגיות המדהימה עם בעלי היקר הולכת ונאכלת... כל טיפול מרחיק אותנו אחד מהשני, ולא חס וחלילה מאשמה אלא כי הוא מסוגל להדחיק ואני נשברת לאט לאט מבפנים, מתוסכלת, כואבת, וכמה שהוא מנסה הוא לא יוכל להבין את הכמיהה, את חוסר הרצון להתראות עם חברים כי כולם סביבנו בהריון... מרגישה שכל הסטרס שלי, והבכי והריבים הקטנים והמטופשים, שאני יודעת שההורמונים אשמים בהרבה מהם, רק מקטינים את הסיכויים הנמוכים גם ככה של כל טיפול, למרות שהעוברים שלנו יפים... מחזיקה לכולכן אצבעות ושבכי תינוקות ישמע אצל כולנו בקרוב. איילת (שפשוט הייתה חייבת לפרוק...)

איילת המתוקה ברוכה הבאה ושהות קצרה (טוב, זה תפקידה של קרו להגיד :) רציתי לומר שאני כל כך מבינה אותך... אני שמחה בשבילך שיש לך רשת תמיכה. גם לי יש בעל נפלא - באמת יש בו הכל והוא האוצר שלי- אבל הוא ל-א יכול להבין, כמה שינסה. לי זה נראה כל כך ענק, ברור, משנה חיים, שאיך, איך לא ניתן להבין את השבר!? אך כנראה שרק אנו, שעוברות על גופינו ונפשינו הכוראבים, כל אחת את מה שהיא עוברת, יכולות להבין אחת את השניה. וזה קשה, קשה מנשוא. אני מדברת רק עם חברה אחת שהיא בחו"ל ולא מאוד זמינה, ועם המדקרת, והעו"ס. זה הכל. מי שבאמת קרוב מקבל הצגה, וזה מעייף. אך יותר מעייף אותי לשתף. אנו נשואים רק שמוה חודשים ומזה שישה חודשים בבוץ הזה. אני כרגע בדיכאון קל, ולכן גם לא כותבת בפורום ךאחרונה. אני פשוט מותשת וקצת מתה מבפנים. אני כבר כל כך התמלאתי תסכול =כלפי בעלי שלפני שבועיים היינו יחד אצל העו"ס לתיאום ציפיות. הוא, כמו בעלך וכנראה שאר הגברים, מסוגלים לשים בצד. וייתכן שעבורם זה קשה, עבור בעלי זה קשה מאוד והוא גם דמע שם אצלה, אבל עבורי זה אסון. אני מתה מבפנים. אני הבנתי שעליי להנמיך ציפיות. זה מה שיש. זה החלק שלי בחיים וזה מה שיש. לא אשמתו שאני לא משתפת עם אף אחד. אז באמת אני בתהליך של גם לצמצם את מימדי הטרגדיה הזו בחיי ולהמשיך במקביל לחיות, וגם להוריד ממנו ציפיות ולא רק זה- וזה חשוב- להנות ולשמוח ולהעזר בזה שהוא לא שוקע כמוני! שהוא מחייך! שהוא חי! שהוא יציב וחזק ממני, והחוזק והיציבות הזו יכולה להיות לי למשענת, לא לדבר מעצבן ומתסכל. בכל מקרה איילת, את כל כך צעירה. איזה כיף לך. יצליח לך איילת, אין לך איזו בעיה שלא נתנת לפתירה, את בריאה ויצליח לך! רק עוד קצת... אם תרצי לדבר תגידי, אני אכתוב לך את הטלפון שלי. מישי

אני קוראת את המילים שלך בשקיקה, כמו מים לצמא. תודה. אין לי מילים, אבל כנראה שאת מבינה לבד כמה הידיעה שאת לא לבד מחזקת... וכמה למרות שאנחנו יודעות שאנחנו לא לבד, אני צריכות לשמוע את זה שוב ושוב... אני כל כך מבינה את ההצגה הזו, הצורך לשים חיוך בבוקר ולהתנהג כרגיל כשבפנים יש ריקנות נורא גדולה. אני חושבת שאני עדיין קצת מתביישת לדבר, אבל אני מאוד אשמח אם יהיה לי את המייל שלך, אני יותר טובה במילים כתובות וככה אוכל לפתוח את המיילים המעודדים (אם תרצי כמובן) ברגעים האלו שאין לך כוח לדבר אבל צריכה נואשות את המילים החמות... אם בא לך 'חברה לעט', אשמח להיות גם לך למשענת.

ובאמת בברכת - תקצר דרכך עמנו! אם לא אנחנו נבין אותך, אז מי? הריקנות שאת מרגישה היא חלק מהבריאה. אם לא היינו נשים עם שחלות ורחם אז אולי הייתי אומרת שאת מגזימה. אבל זה טבענו, לכך נוצרנו, לרצות להכיל הריון וללדת ילדים. בעיקר כשיש זוגיות ומצאנו את זה שאנחנו כל כך רוצות שיהיה אבא לילדנו. לשמחתנו, אכן הטכנולוגיה עומדת לצידנו, והיום האמירה היא שכל עוד יש לך רחם - 99% סיכויים שתוכלי להרות וללדת. אז זה המון! בנוסף, אני יודעת שאת בתוך הטיפולים ונורא נורא קשה לראות את האור לפעמים, ולא רוצים לשמוע עידודים שכאלו - אבל רוצה לספר לך מנסיוני רב השנים פה בפורום, ששחלות פוציסטיות זו אכן בעיה יחסית קלה, וזה רק רק רק עניין של הזמן הנכון, העוברים הנכונים ואת שם! אין בך שום דבר דפוק חלילה! מה שאני כן רוצה לייעץ לך, ואני יודעת שזה אכן שיפר ואפילו העלים לחלוטין את עניין השחלות הפוליציסטיות - זה תזונה. האם את מטופלת במקביל לפריון גם באיזה סוג של רפואה אלטרנטיבית? יותר מהכל אני ממליצה לך ספציפית בחום גדול לגשת לנטורופת מומחה שיתאים לך תזונה נכונה בשבילך. במצבים כמו שלך זה יכול כל כך לעזור. וחוץ מכל מה שכתבתי, או בעיקר - אנחנו פה בשבילך. את ממש ממש לא לבד :-) שיהיה שבוע נפלא ובשורות טובות!