זה לא מה שאתה חושב: חמותי, שתחיה...מה עושים איתה?

היי,גידי, ראשית, אסבר את אוזניך בעובדות "יבשות": הנני מורה ומרצה בעלת תואר שני. לפני כ-7 שנים נכנסה לחיי שמרית.הייתי אז רק בת 30 , והיא קצת לפני 27. התאהבנו עד טירוף. אהבה אמיתית. מכל הלב. התגרשתי מבעלי, והמשכתי לגדל את שני בניי, שאוהבים ומכבדים את שמרית. אציין, גידי, כי מאז ומתמיד התאהבה שמרית בנשים.בגיל 13 בתיכון, בגיל 16 כשגדלה וחיה בקיבוץ, בגיל 25 כשהחלה לעבוד, אך, איך לאמר, לא "הלך" לה. פעמים אחדות היא ניסתה לשים קץ לחייה בדרגות חומרה שונות (החל מבליעת כדורים, דרך פיתוח וטיפוח הפרעה נפשית של בולימיה וכלה בירייה בעצמה, עקב אכזבה מאישה זו או אחרת. איתי זה "תפס" ואף היכה שורשים. אני ,למעשה, הייתי "הראשונה" והאמיתית שלה. לימים, שכרנו בית משותף,אליו שמרית מגיעה בתדירות גבוהה. מעבר לזה, אנחנו מנהלות חיים משותפים, מרתקים, המאופיינים בעליות ובמורדות, כמו בכל זוגיות אחרת. בזמן ששמרית עובדת מחוץ לעיר היא לנה בבית אמה,"חמותי" שתחיה, הגרושה מזה כ-30 שנה,שאהבה אותי מאוד עד שהבינה שבעצם, שמרית ואני מנהלות זוגיות ולא "חברות". מאז היא מגנה בכל תוקף את הזוגיות הזו. היא לא מקבלת אותה.לא מכבדת אותה. היא נגעלת ממנה. לא רק מהזוגיות,אלא אף מבתה שלה. אין קשר בין השתיים. לא שיחה. לא דיון. לא משא ומתן. היא מסרבת לעמוד איתה בקשר, אלא עד אשר תחדול הזוגיות ביננו. היא מבקשת בכל תוקף שהקשר ביננו ייפסק לאלתר וששמרית תתחתן, תקים בית לתפארת מדינת ישראל, ותהיה "ככל הבנות". זה מעיק עליי. זה מפחיד אותי. אני חשה מאויימת בכל פעם שגל של בקשות שכזה כלפי שמרית מתעורר. היא שונאת אותי עד עמקי נפשה ואיחלה לי לא אחת ש"אמות", ש"אשרף בגיהנום", אני וילדיי. איך פותרים פלונטר שכזה? כיצד אוכל להוריד מעליי את המועקה הזו? מצד אחד, שמרית מפסידה אמא, אך מרוויחה בת זוג. מצד שני, האמת היא...שאני לא הייתי מעוניינת להיות במקומה של שמרית. אגב, תמיכתי הרגשית בשמרית הינה בלתי נלאית. עמדתי, אני עומדת ואעמוד מאחוריה באהבה רבה בכל פעם שזה קורה. אנא, הגב מכל הלב. ע'

שלום ע', מתיאורייך עולים ספקות רציניים לגבי יכולתה הרגשית של אם חברתך למלא כהלכה תפקיד הורי, הכולל קבלת הבת שלה כמות שהיא מכל בחינה שהיא. לך, כמובן, אין חלק ביחסה של האם אל חברתך הן משום שאת לא השפעת על נטייתה המינית של חברתך והן משום שכבר היו לה בנות זוג קודם לכן. לכן, את לא צריכה להרגיש כל אחריות ו/או אשמה במצב שנוצר ובוודאי שלא לחשוב כי גזלת מחברתך את אימה. אדם בוגר אמור לעשות בחירות בחייו, תוך ידיעה שבכל בחירה כזו הוא מחמיץ את האלטרנטיבות. הבחירה של חברתך בך והמחיר שהיא משלמת על כך בקשר עם אימה היא אכן בחירה כאובה מאוד, אך פרט לכך שתהיי שם בשבילה כבת זוג נאמנה (ובכך גם תמלאי, במובן מסוים, חלק מהתפקיד ההורי שאימה לא יכולה לעמוד בו), אינך יכולה לעשות דבר ומצד שני, הזוגיות היציבה היא המתנה הגדולה ביותר שאת מבחינתך יכולה להעניק לחברתך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com/shrink-friendly