מידת שיפוטיותך במהלך טיפול פסיתרפי

ד"ר גידי שלום, לעיתים אני תוהה, הן לגביך ספציפית והן בכלל לגבי פסיכותרפיסטים - עד כמה כמטפל אתה מרשה לעצמך להיות שיפוטי כלפי האדם בו אתה מטפל. עד כמה אתה מאפשר לעצמך להסיק מסקנות בראשך, לגבש עמדות או תפיסות מסויימות בראשך לגבי האם המטופל נוהג נכון או לא ולגבי כיצד צריך לנהוג המטופל בחייו. . ויתרה מזאת - עד כמה אתה מרשה לעצמך כמטפל לבטא מסקנות או עמדות אלו בשיחותייך עם המטופל ? . לצורך הדוגמא - מטופל אשר מחליט נחרצות שאיננו מעוניין לצאת מהארון ומנגד אתה חושב שהדבר יכול אולי אף להטיב לו בחייו במידה ויצא - עד כמה זה יגרום לך להשפיע על המטופל ולכוונו ליציאה מהארון ? אשמח לשמוע את תשובתך הכנה

שלום דניאל, שאלה מצוינת שהעסיקה ומעסיקה מטפלים ותיאורטיקנים בתחום הפסיכותרפיה. כמובן שאנו משתדלים להיות מה שפחות שיפוטיים, אם כי ניטראליות ואובייקטיביות מוחלטות אינן אפשריות, משום שאנו משתמשים באישיות שלנו, הכוללת גם ערכים. אם התנהגותו של המטופל עומדת בניגוד למטרותיו שלו, בהחלט אשקף לו את הסתירה הזו, אך כאשר המטרות שלו עבור עצמו אינן נראות לי ההתמודדות מורכבת יותר, אם כי לא בהכרח בלתי-אפשרית. במקרים של הבדלים קיצוניי ובלתי ניתנים לגישור בעמדות האישיות, בהחלט אפנה את המטופל למטפל אחר, אם כי לא בהכרח אציין שזו הסיבה. לגבי יציאה מהארון - מדובר בעניין שונה לחלוטין. לא מדובר ב"ערך" שכן או לא מקובל עליי, אלא בעניין מעשי הרבה יותר. מניסיוני, הדיאלוג לגבי יציאה מהארון לא היה "אידיאולוגי" אף פעם והמטופל היה כמעט בכל המקרים זה שהציג את היציאה מהארון כמטרה. רמת הדיון אינה ערכית כלל ועיקר. היו מקרים שבהם מטופלים ניסו לנהל זוגיות, למשל, וההסתתרות בארון מנעה מהם לצאת עם בני זוגם מהבית. כמובן שמדובר כאן על איכות חיים נמוכה ולא על פער ערכי. ולהפך - היו מקרים שבהם המטופל לא קיבל את עצמו וציפה שהיציאה מהארון תגרום לאנשים לקבל אותו ועקב כך הוא יקבל את עצמו. בשני המקרים, היה צורך בריאליזציה של הציפיות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il