יש לי כמה שאלות........

האם ניתן לראות את האנשים עם "הכיוון ההפוך" בתור אנשים חולים?ואם כן,האם קיים טיפול לתופעה? אני בכלל לא נגד החברה הגאה,כי בעצמי שייכת אליה,אבל אני די מחוברת לחברת הטרוסקסואלים ומדי פעם יוצא לי לשמוע כל מני אמירות לגבי הומויים ולסביות שכיביכול,"...זאת מחלה,כי הם כולם מתנהגים אותו דבר,לבושים באותו סגנון - זה כמו סימפטומים של מחלה..."-אפילו לא יודעת איך להתייחס לזה,אני רק יכולה להגיד שבן אדם שאמר את המשפט הזה מממממש רחוק מלהכיר את הנושא הזה. ועוד שאלה:האם ההורמונים שלנו קובעים לנו את המשיכה המינית:האם הם אלה שקובעים האם להמשך לנשים או לגברים.או שאין קשר להורמונים וזה רק בראש שלנו עמוק בתת מודע? אולי זה לא בדיוק קשור לתחום שאתה מתמחא בו,אבל בכל זאת הייתי רוצה לשמוע את דעתך. תודה מראש, מישל.

שלום מישל, עד שנת 1973 הומוסקסואליות נחשבה הפרעה נפשית, גם אם האדם חי בשלום עם נטייתו החד-מינית. בעקבות סדרת מחקרים שלא מצאו הבדלים בהסתגלות ובפרמטרים שונים של בריאות נפשית בין הומוסקסואלים להטרוסקסואלים ובעקבות לחץ פוליטי הן של הקהילה ההומו-לסבית בארה"ב והן של פסיכולוגים הומוסקסואלים שיצאו מהארון, החליט האיגוד הפסיכולוגי האמריקני ובעקבותיו האיגוד הפסיכיאטרי והאיגוד הפסיכואנליטי למחוק את ההומוסקסואליות ממדריכי אבחון ההפרעות הנפשיות, כך שבהחלט מבחינה פורמאלית לפחות היא אינה נחשבת הפרעה או מחלה. ברור שמדובר במיעוט מבחינה סטטיסטית, מיעוט שמהווה איום על חלק גדול מהאוכלוסייה הסטרייטית (בעיקר הגברים הסטרייטים) וזה המקור לדעות השליליות שאת שומעת. חוסר הכרות תורם לדעות הקדומות והכרות (למשל, איתך) מפחיתה מהדעות הקדומות במידה ניכרת (זה נכון לגבי דעות קדומות כלפי כל מיעוט). קיימת מחלוקת גדולה באשר למקורות ההומוסקסואליות. יש הטוענים שמדובר בסיבות סביבתיות, בעיקר בהזדהויות עם דמויות ההורים, ויש התומכים בסיבות ביולוגיות, כיום בעיקר הורמונאליות (בעיקר הבדלים ברמת הטסטוסטרון בין גברים סטרייטים לגברים הומוסקסואלים). עדיין לא נאמרה המילה האחרונה מבחינה "מדעית" ואת חלק מההסברים הפסיכולוגיים קשה מאוד להוכיח באופן חד-משמעי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il