עצה

שלום לכולם. אני לא כל כך יודע מאיפה להתחיל, מה חשוב להגיד ומה לא, כי אני בעצם מחפש עצה שאולי היא פשוטה. הבעיה אמנם לא קשורה ישירות לנטיה המינית (לא בלעדית לפחות), אבל היא חלק מהעניין. אני בחור בן 24, ירושלמי, מסיים תואר במוסיקה. אני ילד שני במשפחה דתית-לאומית, דתל"ש והומו מחוץ לארון (בפני רוב המשפחה לפחות). אני גר בדירה שכורה עם החבר הכי טוב שלי. בנוסף ללימודים אני עובד בחצי משרה בתזמורת קלאסית פה בעיר. אני גם עושה הרבה דברים נוספים בתחום המוסיקה וההפקה המוסיקלית. אפשר לומר שהולך לי לא רע מבחינות מסוימות. אני מוקף בחברים אוהבים ורובם אוהבים ומעריכים אותי מאוד. בתחום הרומנטי לא הולך לי בכלל. בלימודים אני מתבלט בדברים מסוימים ופחות מוכשר באחרים. יש לי את המשפחה הכי מדהימה בעולם. אחים מקסימים והורים אוהבים ותומכים ללא גבולות. בשמונת החודשים האחרונים המצב הנפשי שלי הולך ודועך. לפני מעט למעלה משנה הפסקתי טיפול די מוצלח, שמפאת חוסר זמן נדגע ללא הכנה או כוונה. חשבתי שאני בסדר, מסתבר שטעיתי. נתמכתי ככל יכולתי בחבר-שותף אך לאחרונה אני מתחיל להרגיש שהסבתי נזק לחברות שלנו. קשה לי להרדם, אני בוכה המון, יש לילות ארוכים שאני לא נרדם במשך שעות ארוכות. אני מתוסכל מכל דבר. אני חש לא אהוב ולא רצוי לעתים קרובות בלי סיבה ברורה הנראית לעין. אני מרגיש לא שייך ותלוש בכל מקום ובכל סביבה מאלפי סיבות שונות, רובן הגיוניות, חלקן לא. לראשונה בחיי אני מרגיש חסר ביטחון בנוגע לגבריות שלי ומצר על כך שאני לא סטרייט. התפקוד שלי מתחיל להפגע. הפסקתי לעשן, וחזרתי בהחבא והפסקתי שוב. עד לאחרונה סרבתי לשמוע על ייעוץ או טיפול ובימים האחרונים, אחרי נסיעה של כמה ימים מהדירה וריחוק מהחברים חזרתי ונשברתי לגמרי. קצרה היריעה מלהתחיל לספר הכל: את כל מה שאני שונא בי והייתי רוצה לשנות למרות שאי אפשר, את היחסים והרגשות המורכבים מול כל חבר וחברה, את התסכולים הבלתי פוסקים, את החרדות מהחיים, מהמוות ומה שביניהם, את הרתיעה מלחזור לטיפול ועוד אלפי דברים. עיקר הבעיה היא שאני מרגיש שאיני מסוגל להתחיל טיפול מאפס, וקשה לי לחזור לפסיכולוג הקודם שלי, למרות שברור לי שהדברים לא נסגרו בטיפול ולא הגענו לסיומו. אני גם לא רואה אופציה להתחיל אצל פסיכולוג חדש לגמרי (זה המקום לציין שמאז התיכון הוא הפסיכולוג השלישי שראיתי). אני מרגיש שמוטל עליי עומס גדול מכדי להתחיל בפגישות שבועיות בהן אצטרך להתחיל לפרט ולפתוח כל כך הרבה דברים מבולבלים גם רגשית וגם כרונולוגית. רק לאסוף את כל המידע שהצטבר בשנה מאז שהפסיק הטיפול זה המון. הצרה הגדולה היא שלמרות שסופסוף, לאחר שמונה חודשים מסויטים שלא נגמרו, אני מבין שאין מנוס, אך גם לא מסוגל לגייס את הכוחות להתמודד עם לחזור לטיפול כי אני בקושי שורד את היומיום. אני מחפש דרך להתמודד קצת עם העובדה שאני מרגיש רע כמעט כל הזמן. שאני מפחד מהלילות ולא רוצה להתחיל את הימים. כדי שאוכל לפנות את החלל הדרוש לחזור לטיפול. חזרה לטיפול תדרוש ממני כוחות רבים ממה שיש, ואני יודע שעד שאראה תוצאות כלשהן ייקח זמן, ואני צריך מענה מיידי. מה לעשות? האם תוכלו להמליץ על טיפול מסוג כלשהו, אלטרנטיבי, תרפי, תרופתי, מדיטטיבי או כל דבר? תודה.

שלום ניר, אני בהחלט מבין את הקושי להתחיל מחדש טיפול ומזדהה עם קושי זה. עם זאת, בלי טיפול לא יחול שיפור במצבך (ואולי אפילו תחול החמרה). לא כל טיפול חייב להיות מסע אין-סופי אל תוך עצמך. נהפוך הוא. לפי תיאוריך, אתה נמצא כרגע בדיכאון לכל דבר ודווקא במצב כזה לא רצוי להתחיל בטיפול מעמיק ופולשני. המלצתי לך היא לפנות לרופא המשפחה או לפסיכיאטר ולהתחיל, קודם כל, טיפול תרופתי נוגד דיכאון (תרופת הבחירה הראשונה כיום היא ציפרלקס). במקביל, הייתי ממליץ לך להתחיל בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי, שהוא אינו טיפול מאוד פולשני, תחילה בחלק ההתנהגותי ובהמשך בחלק הקוגניטיבי בו תלמד לשנות דפוסי חשיבה דיכאוניים. זאת בלי להיכנס כרגע להיסטוריה ולסיפור המורכב מאוד של יציאה בשאלה ונטייה מינית. טיפול כזה יכול לארוך כ-12 פגישות והוא ממוקד-מטרה - יציאה מהדיכאון. השילוב בין הטיפול התרופתי והטיפול הזה נחשב שילוב מנצח בתחום הטיפול בדיכאון. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il