לא מסוגל לסגור את הפה

אני אדם שמאוד מודע לעצמו - ויש לי תכונה, שתמיד החשבתי אותה כחלק אינטגרלי ממני ולא רציתי לשנות אותה, אבל עכשיו אני מבין שצריך לעבוד על עצמי, ולנסות למתן את הסוג התנהגות הזה. אני רוצה לציין, שמה שאני מתאר הוא לא קיצוני ולא מפריע לי לנהל חיי חברה תקינים, אבל בהחלט משהו שכדאי לי למתן בעצמי. יש לי נטייה להיות "כן" מדי, בין היתר זה כולל להגיד לאנשים דברים בפנים שלרוב לא אומרים, מין סוג של התגרות. אני אדם עם כושר הבחנה די טוב והרבה פעמים אני קורא דרך אנשים ואומר להם את זה. דברים שאנשים לא רוצים לשמוע. אותי זה מצחיק, ואני נהנה לרוב מהתגובה שלהם (אם אם היא חיובית וגם אם לא). אני חושב שבסה"כ אני מאוד מנומס ומתחשב, אבל אני פשוט לא יכול לסגור את הפה. אני חושב שאני מקבל איזשהו גירוי אינטלקטואלי כזה או אחר מלראות איך אנשים מתמודדים עם ההבחנות/ירידות קטנות/טיזינג שלי. רוב החברים הקרובים מכירים אותי ויודעים לענות לי בשנינות כזאת או אחרת, אבל הרבה אנשים אחרים נרתעים מזה ותופסים אותי כבנאדם "רע" או ציני. אני באמת בנאדם ציני, מאוד מציאותי ולא אוהב את ה"מוצי פוצי" של החיים, לא אוהב משחקים ולא אוהב דו פרצופיות - וכשאני רואה אותה מולי אני חושף אותה המלוא כיעורה - אנשים לא אוהבים את זה. כולם מעדיפים להמשיך "לשחק" את משחק העמדת הפנים. כמו שאתם מבינים הבעיה היא לא בין החברים הקרובים, אלא יותר בין אנשים חדשים שאני מכיר / הקרבות שטחית. הבעיה היא שאני מקבל איזשהו "קיק" מכל העניין וזה די נדיר בשבילי, כי רוב הקיום היומיומי לא נותן לי אתגר גדול. על פניו, הפתרון הוא מאוד פשוט - פשוט להפסיק, אבל בגלל שאני ג'ינגי (ויש לנו נטייה להיות מעצבנים) ובגלל שאני צעיר (22), זה קשה לי. הטיזינג נהיה לפעמים המהות של היחסים החברתיים שלי. כמובן שיש אנשים שמתמודדים טוב עם זה ואפילו נהנהים מהחברה שלי בגלל ה"גירוי (אם אפשר להחמיא לעצמי) האינטלקטואלי" שאני מביא לקבוצה שאני נמצא בה. אבל בסופו של דבר, אני מושך אנטגוניזם אל עצמי. איך אני ממתן את התנהגות ההרס עצמי הזו, או לפחות מתאים אותה לסיטואציות המתאימות? אם זה מעניין מישהו אני יכול להרחיב לסיבה שאני מתנהג ככה - ניתוח של העבר שלי.

שלום לך, שני דברים: (א) הייתי מבדיל בין עצם הצורך לדבר באופן כפייתי ובין התכנים שיוצאים מפיך. (ב) אני לא חושב שהבעיה ב"איך" להפסיק, אלא במה שזה נותן לך. לפי תיאוריך, אתה מתקשה לתקשר עם אנשים בצורה שיוויונית, כלומר, להעמיד את עצמך באותה רמה, תוך נטילת הסיכון שגם הם עלולים לפגוע בך. במצב הנוכחי אתה מגדיר מראש מצב של מלחמה ומתקיף לפני שיש אפשרות לתקוף אותך ובכך אתה מגן על עצמך. אתה כותב שהקיום היומיומי לא נותן לך אתגר גדול. במילים אחרות, במקום לבדוק מה מעניין בעולם שסביבך, אתה יוצר עניין מלאכותי ומעניק לעצמך פטור מהתייחסות לזולת. כשאתה מכריז מלחמה על העולם, אתה לא צריך להתייחס לצרכיו, לא צריך להיות אמפטי, לא צריך להיות מתחשב, אתה לכאורה כל-יכול. את השורשים להתנהגות זו הייתי מחפש בטיפול פסיכולוגי, אך לא בצורת חיפוש אינטלקטואלי, אלא חזרה אל הנקודה הפגיעה שמצריכה אותך להתגונן בצורה כה מאסיבית מפני העולם. הייתי מוסיף אולי גם טיפול קבוצתי כדי לראות שאפשר ליצור קשר אותנטי, להכיל את האפשרות להיפגע ולראות שעדיין נשארים בחיים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com/shrink-friendly