רגישות

הי יש לי בעיה כשאני יוצא למקומות של גברים, כמו גן הרכבת או אוויטה, נורא קשה לי כשלא מתחילים איתי או לא מסתכלים עליי. מצד אחד זה מתסכל ומאכזב ומדכא, מצד שני זה מכעיס נורא. איך הם "מעזים" שלא להתחיל איתי? זה נשמע טיפשי אני יודע. אבל מבחינתי, לא מתחילים איתי=אני לא שווה=אין לי זכות קיום. מה דעתך?

שלום רגיש, הייתי מחליף את המילה "רגיש" במילה "פגיע". אף אחד אינו מרגיש טוב עם דחייה, אך אדם בוגר מבחינה נפשית יכול להשליט במקרים כאלה את המחשבה שהוא אינו חייב לענות לטעמם של כולם. במקרה שלך, כנראה בגלל דימוי עצמי נמוך, משתלט עליך זעם נרקיסיסטי של "איך הם מעיזים לא להתחיל איתי?" כאשר אתה "שוכח" שיש אנשים עם פחדי דחייה משלהם, יש לאנשים טעמים שונים ועוד ועוד. בקיצור, הצירוף של התרכזות בעצמך עם דימוי עצמי נמוך יוצרים את הזעם הזה ואני ממליץ לך לטפל בו בטיפול בגישה פסיכודינאמי אצל מטפל גיי-פרנדלי. האבחנות שאתה עושה על עצמך מעידות על יכולת טובה להפיק תועלת מטיפול כזה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com/shrink-friendly

היי, אתה מכנה את הבעיה או הנושא שאיתו פניתי כ"רגישות", ואני קורא כמה אתה מבטל את עצמך כאשר אתה מרגיש "לא שווה". ודאי, שיש פה קושי שהייתי מנסה לפתור או לפחות להתמודד איתו. לא היה ברור לי אם אתה מרגיש את אותן תחושות גם בהקשרים אחרים, למשל כשאתה לא זוכה לקידום בעבודה, או כשלא מזמינים אותך לסרט או שעיקר הבעיה מתעורר בהקשר ההומואי ובמפגשים המאוד מסוימים שבהם אתה נבחן כ"שווה" או "בלתי שווה". אין לי ספק שגן או בר מאפשרים מעט מאוד היכרות ומפנים לתשומות לב מידיות וענייניות. האם במסגרות אלה לא היו לך חוויות נעימות יותר של קבלה (או התחלה)? הייתי מיעץ לך להתרחק קצת מהמקומות האלה, ולו כדי ליצור לעצמך יותר שליטה עצמית בנוגע למה שאתה מרגיש. בהצלחה.