לספר, או לא לספר...?

שלום, קוראים לי אורי ואני בן 18 לפני גיוס, והייתי שמח לעצתך. בתקופת המעבר הזאת שבין סיום הלימודים לגיוס יצא לי הרבה זמן לשבת ולחשוב עם עצמי, גם אם לא רציתי(ומזל שיצא לי). מגיל 12 בערך אני מרגיש שאני נמשך לגברים, אך היה ברור לי(מעניין למה...) שאני לא הולך לממש את הנטייה הזאת. כאילו המצב הטבעי זה לשקר לכולם וכל אפשרות אחרת היא בלתי סבירה(לא שלא ידעתי שקיים אורח חיים הומוסקסואליים, פשוט לא חשבתי לקיים אותו). עברו עליי חודשיים סוערים מאוד בזמן הזה שיצא לי לחשוב הרבה. לפתע כעסתי נורא על כך שאני צריך להתפשר על חיים שגם במצב הכי-הכי אופטימלי שלהם, הם סבירים. עצבן אותי שכאילו הוכתב מלמעלה שהדבר הזה(וסליחה על הקיטשיות) שנכתבו עליו אלפי שירים\סיפורים\סרטים\מחזות - אהבה, אני לא אוכל לחוות אותו לעולם. כעסתי כי ידעתי עוד מגיל 12 שאני הולך להתחתן עם אישה שעבורי לא תהיה יותר מידידה. נראה היה לי כאילו עליי "לעבור" את החיים האלה שכמה שיותר "הצלחה". כלומר - אישה, ילדים, עבודה טובה, משכורת טובה. אבל כאילו יש חור גדול בין כל אלה. אז עשיתי כל מה שיכולתי כדי להבטיח את ההצלחה הזאת(שבדיעבד, ודאי יעזור לי עוד בהמשך) - הוצאתי תעודת בגרות מצויינת, שקדתי לפסיכומטרי והוצאתי ציון גבוה, ניפחתי תחביב שלי(נגינה) למימדים מפלצתיים של אובססיה כדי שמשהו יניע אותי קדימה. הכול כדי להרגיש שהכול טוב. כאילו צריך כבר לעבור את החיים האלה, ולא לחיות אותם. אני בטוח שהביטוי הנפוץ הזה "לחיות בשקר" הוא קשה מאוד לתפיסה עבור מי שלא צריך או יצטרך לחוות אותו. הרגיז אותי שגורלי נחרץ כבר, וגם אם כל שאר הדברים יילכו מעולה, אני לא אהיה באמת באמת מאושר(אפילו אם אף-אחד לא באמת מאושר, לפחות יש לו תקווה להיות כזה יום אחד) החודשיים האלה היו לי קשים מאוד. מחשבות כאלה הטריפו אותי ורדפו אותי 24 שעות ביממה. חשבתי שאני יוצא מדעתי. לאט לאט ובהדרגתיות התחלתי להבין שאני לא באמת צריך להתפשר, ואפשר לומר שהפנמתי את המשפט It's OK to be gay. הרי אולי המסלול הזה הוא קשה יותר, אבל הוא גם מגיע רחוק יותר, אז כבר אגרתי כוחות לקשיים שבדרך(אני עדיין מאמין שיש להומואים הרבה יותר מכשולים בדרכם) וזהו. החלטתי שזה רק עניין של זמן עד שאני יוצא מהארון. היום אני יכול להגיד בפה מלא שאני שלם ב 100% עם מי שאני. במהלך החודשיים האלה הייתי חייב לשתף מישהו כי אלה היו באמת החודשיים הכי נוראיים בחיי. סיפרתי לידידה טובה שלי שקיבלה בהבנה, ולאחותי הגדולה איתה אני בקשר טוב מאוד כמה שבועות אח"כ - היא הייתה בהלם מוחלט, אבל אחרי יומיים של הלם זה כבר ממש לא היה אצלה ביג דיל וגם היא קיבלה בהבנה. עם היציאה בפני ההורים החלטתי לחכות. אני מודה שאין לי עוד ניסיון מיני לא עם בנים ולא עם בנות, אבל אני באמת באמת בטוח שאני לא נמשך לבנות ורק נמשך לבנים ואני באמת מתקשה להאמין שניסיון מיני כלשהו ישנה את דעתי. שאלה בטוח תעלה בזמן היציאה מהארון בפניהם היא האם אני בטוח. אני בטוח. אבל אני מניח שעצם זה שאין לי שום ניסיון מיני ייתן להם שביב של תקווה שלא נראה לי בריא לתהליך ההשלמה שהם ייאחזו בו. מצד שני, אני מתגייס בעוד כחודשיים, ואני הולך להיות בתפקיד שלי מעט מאוד בבית. לא מתחשק לי לספר להם במהלך השירות ואז לחזור לבסיס לשבועיים לתת להם להתבשל בזה בלעדיי. לא רוצה את המרחק הזה כשאני מספר להם דבר כל-כך כל-כך חשוב. יהיה לי קשה מאוד לצלצל הביתה כשאני בבסיס או לחזור הביתה שבועיים אחרי שהטלתי את הפצצה ולראות את התוצאות. לא מתחשק לי לחכות 3 שנים עכשיו כדי לספר להם, כי הם הורים באמת מעולים ומעולם לא לחצו עליי לשום דבר ומגיע להם שאני אספר להם את זה, וגם לא מתחשק לי להסתיר את זה עוד כל-כך הרבה זמן. חוץ מזה, אני מרגיש כאילו אני באמת מתחיל פרק חדש בחיי, גם אם זה לא יבוא לידי ביטוי חיצונית. כלומר, לא בוער לי להתנסות עכשיו-עכשיו - אבל יש לי כיוון, כיוון שאני הרבה יותר שלם איתו מאשר הכיוון שהיה לי לפני שנה. אני רוצה להתחיל את הפרק הזה ולחתום את הפרק הקודם(לא שהיה כל-כך כל-כך רע, אבל מספיק מספיק לשקר). אני רוצה לספר להורים. להפוך את זה לעובדה קיימת. מצד שני, אני היום מאוד מאוד מאושר ושמח עם מי שאני כמו שלא הייתי כבר שנים. צריך להבין שפתאום האופקים התרחבו באופן משמעותי והאור בקצה המנהרה, גם אם קשה להגיע אליו, נראה הרבה הרבה יותר בהיר. אני לא יודע אם יש לי את הכוחות לראות אותם עוברים את מסלול ההשלמה המייאש כל-כך צמוד למעבר שלי. זה כאילו לחזור קצת שני צעדים אחורה ורק אז שלושה צעדים קדימה. כאילו זה כופה עליי שוב לראות את החסרונות שבזה, את ה-"אולי זה לא באמת" וכל מה שזה כולל. בגלל הסיבות האלה אני מתלבט אם לספר עכשיו או לא לספר עכשיו(מדובר אך ורק בעניין של תזמון, אני הולך לספר). דרך-אגב, אני יודע שממליצים לא לספר להורים עד שמגיעים לעצמאות במידה מסוימת, אבל אני באמת באמת באמת לא רואה שום אפשרות שהם יקשו עליי - אני בטוח שהם יעשו הכול כדי להקל. אני לא יכול להדגיש מספיק כמה מצב של זריקה מהבית או התנכלות הוא מצב בלתי-אפשרי(במקרה הכי הכי גרוע שגם הוא נשמע לי מאוד מאוד לא סביר זה התנכלות להומוסקסואליות עצמה, לא אליי). - כך שזה מבחינתי לא שיקול. הייתי מסביר למה לדעתי מצב של זריקה מהבית או התנכלות הוא בלתי אפשרי, אבל כבר יצא ארוך נורא. בקיצור - אני נורא נורא רוצה שיידעו כבר, אבל אני לא יודע אם יהיה לי את הכוח לתהליך כרגע(נשמע יותר דרמטי ממה שזה). מצד שני, לא יכול להחזיק את זה בבטן עוד שלוש שנים אבל מעדיף להיות בקרבתם בתקופה הקשה. ממש לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, לא יודע מה לעשות. מה כדאי לעשות לפי דעתך? תודה רבה רבה מראש :-)(וסליחה אם הארכתי יותר מדי במילים - עכשיו רק ראיתי שיצא ארוך כ"כ)

שלום אורי, קראתי בעניין את פנייתך המפורטת. יש לי הרגשה שאתה מבלבל קצת בין ההומופוביה (הפחד מהומוסקסואליות של עצמך) ובין קבלתך ע"י ההורים ויציאתך מהארון בפניהם. יש גישות שונות ליציאה מהארון ולפני שאתה עושה זאת הייתי בודק עד כמה הוריך יכולים לשמש לך גורמים תומכים שיעזרו לך לקבל את עצמך. לעיתים קרובות אנו נתקלים בהורים מסורים וטובים שעם הגילוי עושים הכול כדי ללחוץ על הבן להשתנות וזה הדבר האחרון שאתה זקוק לו. המלצתי לך היא להתייעץ פנים אל פנים עם מטפל גיי-פרנדלי שיעזור לך לעשות את ההפרדה בין הקבלה שלך את עצמך ובין קבלתך ע"י ההורים ולעשות הערכה של המצב, עד כמה הוריך אכן יכולים לשמש גורמי תמיכה בתהליך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://giditherapy.com/shrink-friendly